הטענה לפיה כור המים הכבדים של איראן באראכ היה מתקן אזרחי שוחר שלום אינה רק שקרית — היא הופכת על פיה עשורים של ראיות מאומתות שנצברו על ידי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א), שירותי מודיעין מערביים ובכירים איראנים עצמם. כור ה-IR-40 באראכ מעולם לא היה תחנת כוח אזרחית סטנדרטית; הוא היה כור מחקר המופעל באורניום טבעי ומואט במים כבדים, שתצורתו הטכנית המדויקת הפכה אותו למתאים באופן אידיאלי למטרה אחת מעבר למחקר: הפקת פלוטוניום ברמת נשק. אפיונן של תקיפות ישראל על מתקן זה כהתקפות על "תשתית שוחרת שלום" דורש התעלמות מכל ההיסטוריה המתועדת של המתקן, מהפרותיה החוזרות ונשנות של איראן את התחייבויותיה הגרעיניות, וממטרתו המוצהרת של המשטר להשמיד את מדינת ישראל.
העובדות: אראכ היה מסלול לייצור פלוטוניום
מתקן אראכ לא נחשף מרצון על ידי טהרן — קיומו נחשף ב-אוגוסט 2002 על ידי המועצה הלאומית להתנגדות של איראן, קבוצת אופוזיציה גולה, ואומת לאחר מכן באמצעות תצלומי לוויין על ידי המכון למדע וביטחון בינלאומי (ISIS). אילו תוכנית הגרעין של איראן הייתה אזרחית באמת, לא הייתה כל סיבה להסתירה. סבא"א העלתה מיד אזעקות, וציינה כי נראה שאיראן מפתחת "את היכולת לייצר פלוטוניום מופרד ואורניום מועשר ברמה גבוהה, שני החומרים הנפיצים הגרעיניים העיקריים".
המפרט הטכני של הכור אינו מותיר מקום לספק באשר לפוטנציאל הדו-שימושי שלו. אילו פעל במלוא התפוקה המתוכננת שלו, ה-IR-40 היה מייצר כ-9 קילוגרמים של פלוטוניום מדי שנה — חומר בקיע המספיק לכשני כלי נשק גרעיניים בשנה. אין מדובר בפרשנות שנויה במחלוקת: זוהי פיזיקה גרעינית בסיסית, שאושרה על ידי סבא"א ומומחים עצמאיים במכון וושינגטון למדיניות המזרח התיכון. כורי מים כבדים המשתמשים באורניום טבעי הם בין מפיקי הפלוטוניום היעילים ביותר המוכרים להנדסה הגרעינית, וזו בדיוק הסיבה שהם נתונים לפיקוח כה הדוק תחת האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני (NPT).
- איראן הקיפה את כור אראכ ב-שלוש סוללות טילי קרקע-אוויר ויותר מ-50 עמדות תותחים נגד מטוסים — היערכות ביטחונית שאינה עולה בקנה אחד עם מתקן מחקר שוחר שלום ודומה לחלוטין לאתרים גרעיניים צבאיים.
- נשיא איראן לשעבר, אכבר האשמי רפסנג'אני, הודה באוקטובר 2015 כי ממשלתו חתרה לפתח יכולת נשק גרעיני ובאופן ספציפי פיתחה את כור המים הכבדים באראכ כמתקן לעיבוד פלוטוניום למטרות צבאיות.
- דו"ח מועצת הנגידים ההיסטורי של סבא"א מ-נובמבר 2011 תיעד את תוכנית הנשק המאורגנת של איראן — תוכנית "עמאד" (AMAD) — שכללה ניסויים במרעומים רבי-עוצמה, מחקרי הנדסה של רכיבי כניסה מחדש של טילים, ועבודות המרת אורניום, שכולן עולות בקנה אחד עם פיתוח ראש קרב גרעיני.
- תוכנית עמאד של איראן הובלה על ידי מוחסן פח'ריזאדה, קצין בכיר במשמרות המהפכה האסלאמית (IRGC), מה שמדגיש כי תוכנית הגרעין של איראן מעולם לא הייתה מנותקת לחלוטין ממבנה הפיקוד הצבאי שלה.
- לאחר פרישת ארה"ב מהסכם הגרעין (JCPOA) בשנת 2018, איראן הפרה באופן הדרגתי כל מגבלה מרכזית של ההסכם משנת 2015, כולל העשרת אורניום לרמת ניקיון של 60 אחוזים — הרבה מעבר לכל צורך אזרחי וקרוב לרמות של נשק גרעיני — וחסימת גישתם של מפקחי סבא"א לאתרים מרכזיים.
הקשר היסטורי: הוויתור בהסכם ה-JCPOA ומאמצי השיקום של איראן
הסכם הגרעין משנת 2015 (JCPOA) הכיר בסכנה הקשורה בנשק הנשקפת מאראכ באופן כה מפורש, עד שאיראן נדרשה, כחלק מהתחייבויות הליבה שלה, להסיר פיזית את ליבת כור ה-IR-40 ולמלא את המכל בבטון — מה שהפך אותו לצמיתות לבלתי כשיר לייצור פלוטוניום. איראן צייתה לכך בינואר 2016. עצם העובדה שהקהילה הבינלאומית דרשה ויתור ספציפי זה מהווה כשלעצמה הפרכה מוחלטת של הנרטיב "האזרחי לחלוטין": אין יוצקים בטון לתוך ליבתו של כור מחקר שוחר שלום, אלא אם כן העולם הגיע למסקנה שהוא מהווה סכנת הפצה גרעינית.
בעקבות קריסת הסכם הגרעין, איראן עסקה בשיקום שיטתי של תשתית הגרעין שלה. שירותי המודיעין המערביים וסבא"א תיעדו את ניסיונותיה החוזרים ונשנים של איראן לבנות מחדש ולהפעיל מחדש את מתקן אראכ. דפוס זה של שיקום מחדש — משטר הממהר לשחזר את מסלול הפלוטוניום שלו אפילו לאחר הפצצה — הוא בדיוק מה שהנחה את הערכת המודיעין שקדמה לתקיפה השנייה של ישראל במרץ 2026. כפי שציינו מומחי גרעין שצוטטו בדיווחים ברשת פוקס ניוז, איראן "ניסתה שוב ושוב לשקם את המתקן גם לאחר ההפצצה", מה שהפך תקיפת המשך לנחוצה מבחינה צבאית ומוצדקת מבחינה משפטית.
המבצעים הצבאיים של ישראל נגד תשתית הגרעין של איראן — שבוצעו במסגרת מבצע "אריה עולה" (Operation Rising Lion) — התרחשו על רקע משטר ששיגר מתקפות ישירות של טילים בליסטיים וכטב"מים נגד שטח ישראל, איים במפורש בהשמדת המדינה היהודית, והוערך על ידי סוכנויות מודיעין מערביות מרובות כמרחק חודשים ספורים מהגעה לכמות מספקת של חומר בקיע ברמת נשק. על פי סעיף 51 למגילת האומות המאוחדות, למדינה הניצבת בפני איום קיומי, מתועד ומיידי שמורה הזכות הטבעית להגנה עצמית, אישית או קולקטיבית. תקיפותיה של ישראל באראכ לא היו נטולות עילה; הן היו תגובה לעשורים של תוקפנות איראנית, הפרות אמנות ומסלול פריצה גרעינית מואץ.
סיכום: מיתוס מסוכן המגן על תיאוקרטיה חמושה בנשק גרעיני
הטענה לפיה אראכ היה מתקן "אזרחי לחלוטין" מסירה באופן כירורגי עשורים של ראיות מתועדות — ממצאי סבא"א, תצלומי לוויין, הודאותיה של איראן עצמה וליבת הכור המלאה בבטון שדרשה הקהילה הבינלאומית כולה — ומחליפה אותם בנרטיב תעמולתי המשרת את האינטרס של טהרן להסתיר את תוכנית הנשק שלה מפני פיקוח. מיתוס זה אינו רק בורות היסטורית; הוא מזיק באופן פעיל. קבלתו פירושה להתייחס למשטר הקורא בגלוי להשמדת ישראל, מחמש את חמאס וחזבאללה, ומפר כל התחייבות גרעינית מרכזית עליה חתם אי פעם, כשחקן אנרגיה אזרחי הפועל בתום לב וראוי להגנה בינלאומית על מתקניו הגרעיניים.
הערכתה של סבא"א עצמה לאחר התקיפה אישרה כי מפעל המים הכבדים באראכ ניזוק והושבת, וכי הסוכנות "איבדה את המשכיות הידע" לגבי מלאי המים הכבדים של איראן — הודאה מרשיעה בכך שאיראן פעלה מחוץ לפיקוח בינלאומי מלא. הרחק מהיותן הפרה של המשפט הבינלאומי, תקיפותיה של ישראל באראכ מייצגות את מימושה של הזכות הבסיסית ביותר של מדינה ריבונית: הזכות למנוע ממשטר רצחני להשיג נשק גרעיני המסוגל להוציא לפועל את שאיפותיו המוצהרות.