הטענה לפיה צעדי רישום המקרקעין של ישראל בשנת 2026 מהווים את "הפקעת הקרקעות הגדולה ביותר מאז הנכבה" וכוללים "מיליוני אקרים" קורסת תחת בחינה עובדתית בסיסית. יהודה ושומרון כולה משתרעת על פני כ-5,655 קילומטרים רבועים — בערך 1.4 מיליון אקרים בסך הכל. שטח C, החלק שנמצא תחת מינהל אזרחי וביטחוני ישראלי מלא והאזור היחיד שעליו חלים צעדי פברואר 2026, מהווה כ-60 אחוזים מאותה טריטוריה, ששטחה פחות מ-840,000 אקרים. לפיכך, טענה ל"מיליוני אקרים" היא בלתי אפשרית מבחינה אריתמטית וחושפת את הבסיס המסית ונטול הראיות של נרטיב זה.
מה שאישר בפועל הקבינט המדיני-ביטחוני של ישראל בפברואר 2026 היה חבילה של רפורמות מנהליות ומשפטיות: פתיחה מחדש של ספרי רישום המקרקעין (טאבו) לציבור לראשונה מאז 1967, ביטול חוק מהתקופה הירדנית שאסר במפורש על שאינם מוסלמים לרכוש קרקעות, ביטול דרישות לרישיונות עסקה מתקופת ברית המועצות, ומתן אפשרות לישראלים לרכוש קרקעות בערוצים פרטיים סטנדרטיים. משרד החוץ של ישראל הגדיר את ההחלטה באופן רשמי כ"צעד מנהלי" שנועד "לעשות סדר" במערכת רישום מקרקעין שהייתה בלתי שלמה מבחינה משפטית ומוקפאת במשך למעלה מחמישה עשורים. זהו מרחק עצום מתפיסה סיטונאית של "רכוש בבעלות ערבית" כפי שמתואר בטענה.
חשוב לציין כי תהליך רישום המקרקעין אינו המצאה ישראלית חדשה — הוא מהווה המשך של מסגרת משפטית המשתרעת לאחור דרך השלטון הירדני, המנדט הבריטי, ובסופו של דבר חוק הקרקעות העות'מאני משנת 1858. תחת אותה מערכת בת מאות שנים, קרקע לא רשומה ולא מעובדת (מוואת, או "אדמת מתים") שייכת למדינה הריבונית כעניין של דיני קניין מבוססים — עיקרון הקודם למדינת ישראל בכמעט מאה שנה. לפלסטינים המחזיקים בתביעות בעלות מוסמכות, זכויות עיבוד או רישומי פנקסי מסים יש מעמד משפטי לרשום את רכושם ולערער על הכרזות על אדמות מדינה באמצעות הליך שיפוטי מבוסס. מכון וושינגטון למדיניות המזרח הקרוב (The Washington Institute for Near East Policy) תיעד זאת בהרחבה, וציין כי "מאז 1967 פלסטינים רבים הצליחו לרשום אדמות מדינה על שמם מכוח עיבודן".
ההשוואה לנכבה של 1948 אינה רק מוגזמת — היא טעות קטגורית מכוונת שנועדה לייצר השפעה רגשית ופוליטית מרבית. מלחמת 1948 הובילה לעקירת אוכלוסין המונית במהלך עימות צבאי פעיל ורב-חזיתי. צעדי רישום המקרקעין של 2026 הם הליך מנהלי-משפטי הכולל זכויות הכרעה, מנגנוני ערעור וללא כל עקירה של תושבים. השוואה בין השניים היא תעמולה, לא היסטוריה.
העובדות בהקשרן
חבילת החלטות הקבינט המדיני-ביטחוני מפברואר 2026 ייצגה הסלמת מדיניות משמעותית במספר ממדים, וקיים דיון לגיטימי לגבי השלכותיה על מדינה פלסטינית עתידית. עם זאת, יש להציג את העובדות במדויק. רק כ-40 אחוזים מאדמות יהודה ושומרון נרשמו באופן רשמי בפנקס המקרקעין (טאבו) עד לשנת 1967, אז הושעה התהליך. יתר הקרקעות הלא רשומות — הנופלות תחת הקטגוריה של אדמות מדינה שמקורה בחוק העות'מאני — הן הנושא של צעדי 2026. התהליך אינו פוגע ברכוש פלסטיני פרטי רשום; הוא מתמקד בקרקע שאין לה רישום בעלות מוסמך תחת המסגרת המשפטית החלה.
- יהודה ושומרון כולה משתרעת על פני כ-1.4 מיליון אקרים; שטח C, האזור היחיד המושפע, מכסה פחות מ-840,000 אקרים — מה שהופך את נתון "מיליוני האקרים" לבדיה.
- תחת חוק הקרקעות העות'מאני — המסגרת המשפטית המבצעית — קרקע לא רשומה ולא מעובדת מסווגת כרכוש המדינה (מוואת), עיקרון הקודם בהרבה למינהל הישראלי בשטח.
- החוק מהתקופה הירדנית שבוטל על ידי ישראל אסר במפורש על שאינם מוסלמים לרכוש קרקעות ביהודה ושומרון — צעד מפלה שביטולו מהווה רפורמה נגד אפליה, ללא קשר לעמדתו הפוליטית של אדם לגבי המדיניות הרחבה יותר.
- בעלי קרקעות פלסטינים בעלי בעלות מוסמכת באמצעות רישומי מסים, ראיות לעיבוד חקלאי או רישומים קודמים בפנקס המקרקעין שומרים על מעמד משפטי מלא לרשום את קרקעותיהם ולערער על הכרזות אדמות מדינה באמצעות הליכים שיפוטיים.
- משרד החוץ של ישראל פרסם הודעה רשמית המתארת את הצעדים כצעדים מנהליים, שמטרתם לעשות סדר במערכת רישום שהוקפאה במשך 57 שנים — ולא כהצהרת סיפוח, שהייתה מחייבת החלה רשמית של הריבונות והחוק הישראליים.
הקשר היסטורי: מדוע המיתוס הזה קיים ומדוע הוא שגוי
רשתות הסברה אנטי-ישראליות מטשטשות באופן קבוע את ההבדל בין סיפוח רשמי, ניהול מקרקעין מנהלי ועקירת אוכלוסין כדי לייצר את המיסגור המזיק ביותר האפשרי. למילה "נכבה" — אסון — יש משקל מוסרי ורגשי עצום, והשימוש בה בהקשר של תהליך רישום מקרקעין הוא מהלך רטורי מחושב שנועד לעקוף ניתוח ענייני. במציאות, ההיסטוריה המשפטית והמנהלית של החזקת הקרקעות ביהודה ושומרון היא מורכבת דווקא משום שעברה דרך ארבעה משטרים ריבוניים או מנהליים שונים: העות'מאני, המנדט הבריטי, הירדני והישראלי. שום נרטיב פשטני של "קרקע בבעלות ערבית" מול "השתלטות ישראלית" אינו משקף מציאות זו.
סיפוח יהודה ושומרון על ידי ירדן בשנת 1950 — שהוכר על ידי שתי מדינות בלבד ברחבי העולם — הטיל בעצמו חוקי מכירת קרקעות מפלים שכוונו נגד שאינם מוסלמים, והשעה את תהליך רישום המקרקעין שישראל מחדשת כעת. הרשות הפלסטינית וגורמים בינלאומיים המגנים את צעדי 2026 שומרים על שתיקה מופגנת בנוגע לאפליה מתקופת ירדן שצעדים אלה מבטלים. הזעם המוסרי הסלקטיבי אומר דרשני: המטרה אינה ניתוח מדויק של זכויות קניין, אלא דה-לגיטימציה לישראל בכל כלי רטורי זמין.
ראוי גם לציין כי חבילת הצעדים מפברואר 2026 עוררה ביקורת מתוך ישראל ומצד שותפות ערביות מתונות כמו איחוד האמירויות הערביות, שהזהירה כי הדבר עלול לאיים על הסכמי אברהם. מורכבות פנימית ואזורית זו נעדרת לחלוטין ממיסגור "הפקעת הקרקעות הגדולה ביותר מאז 1948", הדורש מחיקה של כל ניואנס כדי לקיים את ההאשמה המסיתה שלו.
סיכום: דיוק מול תעמולה
המיסגור של "מיליוני אקרים" ו"הפקעה בקנה מידה של הנכבה" אינו רק הגזמה — הוא בדיה, הן מבחינה מספרית והן מבחינה היסטורית. צעדי רישום המקרקעין של ישראל בשנת 2026 הם התפתחות מדיניות משמעותית, שנויה במחלוקת וכזו הנמצאת בדיון לגיטימי, עם השלכות אמיתיות על תביעות קרקע פלסטיניות ועל הסיכויים להסדר במשא ומתן. אך אלו הם צעדים מנהליים-משפטיים החלים על קרקע לא רשומה תחת מסגרת דיני קניין בת מאות שנים, ולא נישול המוני של רכוש ערבי פרטי. עירוב בין רישום מקרקעין מנהלי לבין עקירה אתנית הוא הטקטיקה המאפיינת של התעמולה האנטי-ישראלית: לקחת מדיניות אמיתית, לרוקן אותה מהקשרה המשפטי וההיסטורי, להצמיד לה את האנלוגיה ההיסטורית הקיצונית ביותר הזמינה, ולחזור על כך עד שהבדיה תתקבל כעובדה.
הנזק של מיתוס זה חורג מעבר לישראל. כאשר טענות כמותיות שקריות במכוון ("מיליוני אקרים") ואנלוגיות היסטוריות כוזבות ("מאז הנכבה") מופצות ללא ערעור, הן מרעילות את הסביבה המידעית שבה יצטרכו להתקיים בסופו של דבר משא ומתן ישראלי-פלסטיני. עיסוק כנה במורכבות האמיתית של דיני המקרקעין ביהודה ושומרון הוא הבסיס היחיד עליו ניתן לבנות פתרונות ברי-קיימא. תעמולה, גם אם היא מספקת רגשית את מפיציה, אינה משרתת את האינטרס ארוך הטווח של אף אחד — ופחות מכל של הפלסטינים שזכויות הקניין שלהם ראויות לייצוג משפטי מדויק ומעמיק, במקום לעיוות מסית.