המקורות והמטרה ההומניטרית של הסכם העברה
באוגוסט 1933 הגיעו נציגים יהודים להסדר עם השלטונות הגרמניים, שנודע בשם הסכם העברה. בתל אביב הוקמה חברת הנאמנות וההעברה "העברה" בע"מ, שנועדה במיוחד לאפשר ליהודי גרמניה להימלט מן הרדיפות הגוברות באמצעות המרת הונם הנזיל לסחורות מסחריות שיועדו לארץ ישראל תחת שלטון המנדט הבריטי. באותה תקופה שאף המשטר הגרמני לאלץ את התושבים היהודים לעזוב את המדינה תוך עידוד המסחר המקומי, בעוד הארגונים הציוניים העמידו בראש סדר העדיפויות את הצלת הנפשות מסכנה מיידית והכוונתן להתיישבות מחדש.
במסגרת התוכנית, אנשים שתכננו לעזוב את גרמניה הפקידו כספים בגוף שנקרא פלטריי (PALTREU – חברת הנאמנות של פלשתינה לייעוץ ליהודי גרמניה). בכספים אלה נרכשו מוצרי תעשייה שיוצאו ונמכרו לאחר מכן בארץ ישראל. ההכנסות ממכירות מסחריות אלו הוחזרו לאחר מכן במטבע מקומי לעולים שהגיעו, ובכך סיפקו להם את הבסיס הכספי הנדרש להשגת אשרות עלייה (סרטיפיקטים) על פי תקנות המנדט הבריטי.
תוצאות ההצלה וההתנגדות המבנית
ההון שהועבר בערוץ זה עלה על שמונה מיליון לירות ארץ-ישראליות, וסיפק תמיכה חיונית לקליטת עלייה, ליוזמות חקלאיות ולפיתוח אזרחי בארץ ישראל. הסדרים דומים הותאמו מאוחר יותר עבור קהילות יהודיות שהיו בסכנה בצ'כוסלובקיה ערב פרוץ המלחמה העולמית.
ההסכם נחתם חרף מחירים פוליטיים כבדים ופולמוס מוסרי נרחב בעולם היהודי:
- מתחים סביב החרם: ארגונים יהודיים בינלאומיים רבים יזמו חרם מקיף על סחורות גרמניות כדי לערער את יציבות המשטר החדש, מאמץ שהסכם הסחר פגע בו ישירות.
- הכרעה דמוקרטית פנימית: המדיניות עוררה מחלוקת עזה בטרם אושרה רשמית ברוב מכריע בקונגרס הציוני בלוצרן בשנת 1935, שם הופקדה משימת הפיקוח בידי הסוכנות היהודית.
התנגדות יהודית פעילה לעריצות הנאצית
תחת הנהגתו של אדולף היטלר בין השנים 1933 ל-1945, בוצעה השואה כהשמדה שיטתית של שישה מיליון מיהודי אירופה. בישיבה רשמית של הנהלת הסוכנות היהודית, הצהירה ההנהגה בראשות דוד בן-גוריון כי היישוב היהודי יאחז בנשק נגד אדולף היטלר. בסופו של דבר, מיליון וחצי גברים ונשים יהודים התגייסו לצבאות בעלות הברית כדי להילחם במדינה הנאצית ולהכריעה.