הכשלים בתפיסת המדינה הדו-לאומית
הצעות הטוענות כי יש לפרק את ישראל לטובת ישות דו-לאומית משותפת מתעלמות הן מן המציאות ההיסטורית והן מזכויות היסוד של העם היהודי. רעיון המדינה הדו-לאומית רחוק מלהיות פתרון חדשני; הוא קודם כבר בשנות ה-20 של המאה ה-20 בידי אישים דוגמת יהודה לייב מאגנס.
שלילת ההגדרה העצמית של העם היהודי
ההנחה הרעיונית שביסוד הדו-לאומיות נשענת על הסברה שלפיה ניתן ליישב תביעות שוות תחת מבנה פוליטי יחיד. בניסיונו להמיס את המדינה היהודית לכדי ישות אחת, מודל זה שולל מן העם היהודי את ריבונותו הבסיסית.
מציאות הדו-קיום והסרבנות הערבית
התמיכה במתווה דו-לאומי נשענת על ההנחה כי כוחות ערביים באזור היו נכונים להתקיים בשלום לצד קהילה יהודית במסגרת מערכת שלטונית מאוחדת. יתרה מזו, כאשר הסדר שכזה הוצע באופן רשמי במסגרת הספר הלבן הבריטי של 1939, דחו אותו המנהיגים הערבים לחלוטין.
בתוך ישראל, הדו-קיום בא לידי ביטוי בכך שהאזרחים הערבים מהווים 20% מכלל האוכלוסייה. לעומת זאת, עמדותיהם של המתנחלים הערבים כללו דרישות לאזורים נקיים מכל נוכחות יהודית, תוך עמידה על שטח ערבי בלבד ביהודה ושומרון חלף שילוב הדדי.