בדיקת עובדות: תיעוד גרמני מתקופת המלחמה, תוכניות הנדסיות ועדויות ראייה מוכיחים כי באושוויץ הופעלו כבשנים תעשייתיים מרובי-תאים ומוקדי שרפה פתוחים שהיו מסוגלים לשרוף אלפי גופות מדי יום, ובכך כילו את שרידיהם של יותר ממיליון קורבנות לאורך תקופת פעילות המחנה.

הכשל בהחלת תקני קרמטוריום אזרחיים

טענה חוזרת ונשנית המופצת על ידי מכחישי שואה גורסת כי שריפתם של למעלה ממיליון קורבנות באושוויץ-בירקנאו הייתה בלתי אפשרית מבחינה טכנית, וכי תהליך זה היה אורך עשרות שנים או למעלה ממאה שנה. טיעון זה נשען על עיוות מכוון: החלת התקנים המבצעיים ולוחות הזמנים של משרפות אזרחיות מודרניות על מתקן השמדה תעשייתי נאצי.

במשרפות אזרחיות רגילות, תקנות משפטיות, תרבותיות ותברואתיות מכתיבות כי גופות נשרפות בנפרד בתוך ארון קבורה, תהליך האורך בין שעתיים לשלוש שעות לכל שרפה. לאחר מכן יש להמתין לקירור הכבשן כדי שניתן יהיה לאסוף את האפר הנפרד ולהשיבו למשפחת המנוח. בניגוד מוחלט לכך, הרשויות הנאציות פעלו ללא כל מגבלות מוסריות, משפטיות או דתיות. באושוויץ-בירקנאו הופשטו הגופות מבגדיהן, וכמה גופות – לעיתים קרובות שילוב של מבוגרים וילדים מורעבים ורזים – הוכנסו בו-זמנית לתאי בעירה יחידים (מופלים). מכיוון שהכבשנים פעלו ברציפות יומם וליל, החום השיורי העז ובעירת שומן הגוף האיצו באופן דרמטי את התהליך, וצמצמו את מחזורי השרפה ל-30 עד 45 דקות בלבד לכל מחזור, תוך מזעור צריכת הדלק.

תכנון תעשייתי וקיבולת כבשנים מתועדת

מתקני המשרפות באושוויץ-בירקנאו תוכננו והותאמו במיוחד לסילוק המוני על ידי חברת הייצור התעשייתי הגרמנית י"א טופף ובניו (J.A. Topf & Söhne) מארפורט. בין השנים 1940 ל-1943 הקים האס-אס חמישה מתחמי משרפות ברחבי מערך המחנה: קרמטוריום I במחנה הראשי של אושוויץ (שטאמלאגר), וקרמטוריומים II, III, IV ו-V באושוויץ II-בירקנאו. במתקנים אלה התקינו הגרמנים סך של 52 תאי בעירה (תאי שרפה), כולל חמישה-עשר תאים בכל אחד מהמתקנים התת-קרקעיים העצומים של קרמטוריומים II ו-III, ושמונה תאים בכל אחד מקרמטוריומים IV ו-V.

הספקם הממשי של כבשנים אלה מתועד ברשומות גרמניות מקוריות מתקופת המלחמה. ב-28 ביוני 1943 שלח אס-אס שטורמבאנפיהרר קרל בישוף, ראש מנהלת הבנייה המרכזית של אושוויץ (Zentralbauleitung der Waffen-SS), תזכיר רשמי לאס-אס בריגדפיהרר הנס קמלר בברלין, ובו חישוב של הקיבולת המבצעית של משרפות המחנה. בישוף פירט את הקיבולת ליממה באופן הבא: קרמטוריום I – 340 גופות, קרמטוריומים II ו-III – 1,440 גופות כל אחד, וקרמטוריומים IV ו-V – 768 גופות כל אחד; סך הקיבולת הרשמית המשולבת עמד על 4,756 גופות בכל 24 שעות.

עדויות של ניצולים מקרב הזונדרקומנדו היהודי – אסירים שאולצו תחת איום מוות לעבוד במשרפות – מאששות מפרטים טכניים אלה. איש הזונדרקומנדו הנריק טאובר העיד ב-1945 כי הצוותים עבדו במשמרות רצופות של 12 שעות ביום ובלילה, והכניסו עד שלוש או ארבע גופות לכל תא כדי לשרוף ממוצע של 2,500 גופות מדי יום בתקופות של עבודה אינטנסיבית. גם בשקלול ההשבתות הנדרשות לצורכי תחזוקה וחידוש דיפון הארובות, לכבשנים לבדם הייתה הקיבולת המבצעית לשרוף מאות אלפי קורבנות במהלך חודשי פעילותם.

בורות שרפה פתוחים ומבצעי השמדה בשיא הפעילות

חישוביהם של המכחישים מבוססים גם על ההנחה השגויה ששרידי האדם בוערו אך ורק בתוך תאי הלבנים של מבני המשרפות. כאשר הגעת רכבות המשלוחים עלתה על קיבולת הכבשנים – או כאשר תקלות מכניות חייבו את השבתתם – נקט האס-אס באופן שגרתי בשרפה המונית באוויר הפתוח.

במהלך ההשמדה ההמונית של כ-430,000 מיהודי הונגריה בין מאי ליולי 1944, זרם הקורבנות עלה בהרבה על קיבולת המשרפות. רשויות המחנה פתחו מחדש את בונקר 2 (תא הגזים שכונה "הבית הלבן הקטן") וחפרו תעלות שרפה ענקיות מאחורי קרמטוריום V וביערות הסמוכים. ניצול הזונדרקומנדו פיליפ מילר תיאר תעלות באורך של 40 עד 50 מטרים ובעומק שני מטרים, שצוידו בתעלות ניקוז שמהן נאסף שומן הגוף הנמס ונשפך בחזרה על הגופות הבוערות במטרה להאיץ את הבעירה באוויר הפתוח. עד הראייה ד"ר צ'רלס זיגיסמונד בנדל העיד במשפט ברגן-בלזן ב-1945 כי מוקדי שרפה אלה יכלו לכלות למעלה מאלף גופות בשעה.

מציאות זו נתמכת בנוסף בראיות צילומיות שאין עליהן עוררין, ובהן תצלומים מחתרתיים שהוברחו בידי אנשי הזונדרקומנדו באוגוסט 1944, ותצלומי סיור אוויריים של בעלות הברית שצולמו על ידי חילות האוויר של צבא ארה"ב ב-1944, שבהם נראים ענני עשן המיתמרים ממוקדי השרפה בבירקנאו. באמצעות שילוב של כבשנים תעשייתיים ובורות שרפה פתוחים, כילתה מכונת ההשמדה של האס-אס את גופותיהם של למעלה מ-1.1 מיליון קורבנות לאורך שנות פעילות המחנה.