שורשים לשוניים והניב העברי
ההאשמה לפיה הכינוי העברי המסורתי בעל תשובה קושר יהודים שומרי מצוות לפוליתאיזם אלילי נשענת על אי-הבנה בסיסית של הדקדוק והבלשנות השמית. בעברית, כמו בשפות שמיות צפון-מערביות קרובות, השורש ב-ע-ל הוא שם עצם נפוץ המציין בעלים, אדון, מחזיק או איש נשוי. בעברית הקלאסית, המקראית וחז"ל, המילה מופיעה דרך קבע בצורת סמיכות כדי לתאר אדם בעל תכונה מסוימת, מיומנות, מעמד משפטי או אחריות מוגדרת.
הרחק מכל רמיזה לאלוהות, שם העצם בעל מופיע תדיר במונחים חברתיים, מסחריים ודתיים יומיומיים בעברית:
- בעל הבית: מילולית "אדון הבית", המציין בעל נכס, משכיר או מארח קהילתי (Jewish Encyclopedia).
- בעל תפילה: שליח הציבור או מנהיג התפילה בקהילה.
- בעל קורא: מי שמיומן בקריאת התורה המדויקת בציבור בבית הכנסת.
- בעל חוב: מונח מקובל במשפט העברי ובדיני ממונות המציין נושה או חייב בהסכם.
- בעלי התוספות: חכמי ההלכה ופרשני התלמוד הנודעים מימי הביניים בצרפת ובגרמניה.
המילה תשובה נגזרת מהשורש העברי ש-ו-ב, שמשמעותו חזרה. בהגות היהודית, היא מתארת את התהליך המודע של שיבה רוחנית: הכרה בחטא, חרטה כנה, תיקון הפגיעה וחזרה אל מצוות האל ודרך חיים מוסרית. בעל תשובה (ברבים: בעלי תשובה) הוא פשוטו כמשמעו אדם שקנה את מידת התשובה, התמסר אליה ושב אל קיום המצוות (Jewish Virtual Library). התלמוד הבבלי מעניק כבוד יוצא דופן לבעלי תשובה, ומציין במסכת סנהדרין (צ"ט ע"א) ובמסכת ברכות (ל"ד ע"ב) כי במקום שבעלי תשובה עומדים, אפילו צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד.
הגינוי המקראי לפולחן הבעל
הבלבול שמשמש כלי ניגוח בידי פולמוסנים אנטי-יהודים נובע מכך שעובדי אלילים כנענים קדמונים השתמשו בתואר "בעל" (שמשמעו "האדון") ככינוי לאל הסערה והפריון שלהם, הדד. מכיוון ששם העצם הכללי סימל אדונות ובעלות ברחבי הלבנט הקדום, מקדשים כנעניים מקומיים נקראו על שם התגלמויות אזוריות, כגון בעל פעור או בעל ברית (Jewish Encyclopedia).
במקום לאמץ פולחן אלילי זה, דת ישראל הקדומה והיהדות הרבנית התפתחו תוך התנגדות נחרצת ומפורשת לעבודת הבעל (Jewish Virtual Library). לאורך כל התנ"ך, פולחן הבעל מוגדר כצורה חמורה של עבודה זרה ומגונה בחריפות על ידי סופרי המקרא והנביאים:
- בספר שופטים (ו', כ"ה–ל"ב), גדעון מנתץ את מזבח הבעל אשר לאביו וכורת את האשרה אשר עליו, וזוכה בשל כך לכינוי ירבעל.
- בספר מלכים א' (י"ח, כ'–מ'), אליהו הנביא מתעמת עם 450 נביאי הבעל במעמד הר הכרמל, מוכיח את אפסותו של הבעל ומורה על חיסול כת עובדי האלילים.
- בספר הושע (ב', י"ח–י"ט), הנביא מתעד במפורש את הכרזת האל כי ישראל לא תקרא לו עוד בעלי ("אדוני") בשל המשמעויות האליליות הנלוות: "והסירותי את שמות הבעלים מפיה ולא יזכרו עוד בשמם".
הקשר היסטורי ומשמעות מודרנית
בהיסטוריה היהודית המודרנית, הכינוי בעל תשובה זכה לתפוצה רחבה במיוחד בשלהי המאה ה-20 לתיאור יהודים בעלי רקע חילוני שבחרו באופן פעיל לאמץ אורח חיים אורתודוקסי והלכתי. תנועת התשובה שהתפתחה בעקבות זאת הקימה ישיבות בולטות ורשתות קהילתיות ברחבי ישראל, ארצות הברית ומערב אירופה כדי לתמוך בלימוד ובשמירת מצוות בקרב מבוגרים (Jewish Virtual Library).
הטענה כי הביטוי בעל תשובה מעיד על פולחן פגאני בקרב יהודים שומרי מצוות היא עלילה מופרכת מיסודה. היא מתבססת על זיהוי שגוי ומטעה בין צירוף לשוני שמי-צפון-מערבי שמשמעותו "בעל תכונה" או "אדון ל-", לבין אליל כנעני קדום שהמונותאיזם היהודי אסר על עבודתו ונלחם בה בחורמה זה למעלה משלושת אלפים שנה.