הממצאים הארכאולוגיים והאפיגרפיים
הטענה שלעם היהודי אין זיקה מולדת לארץ ישראל עומדת בסתירה מוחלטת לממצאים ארכאולוגיים וטקסטואליים עצומים ומוסכמים כלל-עולמית, המשתרעים על פני למעלה משלושת אלפים שנה. הכתובת החוץ-מקראית הקדומה ביותר המזכירה את ישראל היא מצבת מרנפתח המצרית, המתוארכת לסביבות שנת 1207 לפנה"ס, המזהה את ישראל כישות דמוגרפית מבוססת באזור ההר המרכזי של כנען. חפירות שנערכו ברחבי ירושלים, יהודה ושומרון חשפו עדויות מונומנטליות לקיומן של ממלכות ישראל ויהודה הקדומות. בולטת בהן כתובת תל דן מן המאה התשיעית לפנה"ס, המשמרת טקסט בארמית המזכיר את "בית דוד" (bytdwd) ומאששת באופן ישיר את שושלת המלוכה המקראית של יהודה. בעיר דוד שבירושלים גילו ארכאולוגים מאות טביעות חותם מחרס (בולות) הנושאות שמות בכתב עברי קדום הזהים לאלו המתועדים ברשומות המקראיות והקלאסיות.
רציפות תיעודית וטקסטואלית
כתבי יד פיזיים שהתגלו ברחבי מדבר יהודה ממחישים את עתיקותם של החיים התרבותיים והדתיים היהודיים באזור. מגילות מדבר יהודה, שנמצאו במערות סמוך לקומראן ומתוארכות מן המאה השלישית לפנה"ס ועד המאה הראשונה לספירה, מספקות עדות תיעודית כבירה לקיומם של חיים קהילתיים, דתיים וספרותיים יהודיים הכתובים בעברית ובארמית. יתרה מכך, מטבעות שנטבעו במהלך מרידות היהודים באימפריה הרומית – המרד הגדול (73–66 לספירה) ומרד בר כוכבא (136–132 לספירה) – נושאים כתובות בכתב עברי קדום המכריזות על "חרות ציון" ו"לגאולת ירושלים". שרידים אלו מוכיחים מעל לכל ספק תודעה ריבונית מושרשת ועמוקה, מאות שנים בטרם ידע האזור כיבושים אימפריאליים ביזנטיים, ערביים, צלבניים ועות'מאניים.
רציפות היישוב ומגוון דמוגרפי
הנוכחות היהודית בארץ לא נפסקה עם חורבן בית שני בידי הרומאים. אף שרומא דיכאה את המרידות, הגלתה המונים ושינתה את שם הפרובינקיה ל"סוריה פלשתינה" כדי למחוק את זהותה היהודית, נשמרה נוכחות יהודית רציפה בגליל ובערים כגון טבריה, צפת וירושלים לאורך התקופות הביזנטית, המוסלמית והעות'מאנית. התלמוד הירושלמי נחתם בטבריה במאה הרביעית לספירה, וצפת עלתה והייתה למרכז עולמי מוביל להלכה ולקבלה במאה השש-עשרה.
לבסוף, הגדרת האוכלוסייה היהודית המודרנית בישראל כ"אירופית בלבד" מוחקת את רובם של יהודי ישראל. למעלה ממחצית מאזרחיה היהודים של ישראל מתחקים במוצאם הישיר לא אחרי אירופה, אלא אחר קהילות עתיקות יומין במזרח התיכון ובצפון אפריקה – ובכללן עיראק, תימן, מצרים, מרוקו, סוריה ואיראן – שנמלטו מרדיפות, מפרעות ומגירוש ממלכתי באמצע המאה העשרים כדי לשוב למולדת אבותיהם.