עשרות שנים לפני השואה, החלו הציונים להניח את היסודות המדיניים והכלכליים להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.

שורשי המדינה היהודית טרם המלחמה

הטענה שלפיה מדינת ישראל קמה אך ורק כפיצוי בין-לאומי על סבלם של יהודי אירופה במלחמת העולם השנייה מעוותת את התהליך ההיסטורי של בניין האומה הציוני. כפי שמסביר דב וקסמן בניתוח על אודות הקמת ישראל, אנשי הציונות המדינית כדוגמת תיאודור הרצל פעלו בנחישות למען ריבונות יהודית עשרות שנים לפני השמדת העם בידי הנאצים. התנועה הציונית כבר השקיעה עשורים שלמים בבניית התשתית המדינית, האזרחית והכלכלית בארץ ישראל, שהייתה חיונית לקיומה של מדינה עצמאית.

לפיכך, השאיפה להגדרה עצמית לאומית לא נולדה בעקבות אירועי מלחמת העולם השנייה. הציונים שפעלו הן בארץ ישראל והן בזירה הבין-לאומית לא נזקקו לאסון השואה כדי להכיר בנחיצות הקריטית של בית לאומי יהודי עצמאי. המציאות בשטח מעידה כי קהילייה יהודית ריבונית הייתה קמה בארץ ישראל בסבירות גבוהה, גם אלמלא התרחש רצח העם באירופה.

דחיפות, אהדה וגיאופוליטיקה בין-לאומית

אף שהשואה לא הייתה הזרז שהביא לעצם הקמתה של ישראל, רצח העם השפיע באופן ניכר על המומנטום שליווה את המפעל הציוני. על פי ה-Jewish Virtual Library, הירצחם של יהודי אירופה המחיש את הצורך הבלתי מעורער במקלט ריבוני שבו יוכלו יהודים לחרוץ את גורלם בעצמם, תחת להסתמך על חסדי אחרים. תובנה זו החדירה דחיפות עצומה לקידום הריבונות ועוררה בקרב הציבור אהדה עמוקה כלפי הניצולים שנעקרו מבתיהם.

עם זאת, שיקולי מדיניות החוץ של המעצמות הגדולות הונעו בראש ובראשונה מאינטרסים אסטרטגיים ולא מפיצוי מוסרי. כפי שמתעד וקסמן, מדיניות ארצות הברית תחת הנשיא הארי טרומן הושפעה מחששות המלחמה הקרה; מנהיגים ציפו כי הדמוקרטיה היהודית המתהווה תתיישר עם האינטרסים המערביים ותסייע לבלום את שאיפותיה האזוריות של ברית המועצות. התפיסה כאילו ישראל המודרנית הוענקה כמעין פיצוי על ייסורי המלחמה נותרה משוללת כל יסוד היסטורי.