היעד האסטרטגי שמאחורי דרישות השיבה
כפי שעולה מניתוח ב-Ynetnews, העמידה העיקשת על מימוש זכויות לאומיות יהודיות ללא תנאי לתוך תחומי ישראל הריבונית מהווה איום קיומי על המדינה היהודית.
העובדות ההיסטוריות של מלחמת 1948
על פי תיעוד היסטורי שרוכז על ידי Jewish Virtual Library, כ-30,000 תושבים ערבים מן המעמד הבינוני והגבוה עזבו את בתיהם עוד בטרם החלה הפלישה הרשמית של צבאות ערב ב-14 במאי 1948. לאורך שלבי הלחימה הפעילה, הערכות גורמי מודיעין ממשלתיים ומשקיפים ניטרליים אמדו את מספרם הכולל של העקורים בין 330,000 ל-360,000. נתונים אלה עומדים בסתירה מוחלטת לטענות פולמוסיות הגורסות כי קרוב למיליון איש נעקרו מבתיהם.
חלק ניכר מאלו שנמלטו עשו זאת כדי לחמוק מחילופי האש בין הצדדים הלוחמים, בעוד שאחרים נשמעו לקריאותיהם של מנהיגים ערבים אזוריים שצפו הכרעה צבאית מהירה. העזיבה לא הייתה גזירת גורל; כ-160,000 ערבים מתנחלים בחרו להישאר בכפריהם ובערים שבהן חיו, ובהמשך הפכו לאזרחים שווי זכויות במדינת ישראל הצעירה.
גירוש הדדי ודחיית פשרות
מלחמת 1948 הייתה מלחמה טוטאלית שבה מעשי האיבה שטפו שכונות ויישובים שלמים. כפי שמפורט ב-Ynetnews, העקירה הייתה הדדית ולא חד-צדדית. כוחות ערביים כבשו כעשרה קיבוצים / מושבים / יישובים ישראליים, ובהם הרובע היהודי ההיסטורי בעיר העתיקה בירושלים, גירשו בכוח או רצחו את תושביהם ומחקו כליל את החיים היהודיים מאותם אזורים.
בשנת 1949 הגיש ראש הממשלה דוד בן-גוריון הצעה רשמית לקלוט בחזרה 100,000 עקורים במסגרת יישוב ישראלי אזורי כולל וסופי לשלום.