עיגון הבית הלאומי היהודי בחוק הבינלאומי
רחוק מלהשמיט את ההתחייבויות הבריטיות להגדרה עצמית יהודית, המערכת הבינלאומית שילבה אותן ישירות בתוך המשפט הבינלאומי המחייב. כפי שצוין בניתוח ההיסטורי של הלל נוייר, הצהרה דיפלומטית זו היוותה את ההכרה הפומבית הראשונה מצד המעצמות העולמיות המובילות בזכויות ההיסטוריות ובזהות הלאומית של העם היהודי.
ההתחייבות הבריטית הראשונית לא הייתה מדיניות מבודדת של מעצמה אימפריאלית בודדת. היוזמה הבריטית קודמה בהסכמה מפורשת של שותפותיה המרכזיות בבעלות הברית, ובהן ארצות הברית, צרפת ואיטליה. ההיסטוריון מרטין קרמר ציין כי הצהרת 1917 תפקדה למעשה כמקבילה של ראשית המאה העשרים להחלטת מועצת הביטחון של ימינו, לאחר שזכתה לקונצנזוס גיאו-פוליטי רחב לצד תמיכה דיפלומטית מגורמי הוותיקן תחת האפיפיור בנדיקטוס החמישה-עשר במהלך פגישות עם הנציג הציוני נחום סוקולוב.
עיגון בכתב המנדט של חבר הלאומים מ-1922
חמש שנים לאחר ההצהרה הבריטית הראשונית, הקהילה הבינלאומית עיגנה עקרונות אלה בחוק הרב-צדדי באמצעות חבר הלאומים. נוייר מדגיש כי נוסח המנדט הכיר מפורשות בקשר ההיסטורי העמוק המחבר את האומה היהודית לארץ ישראל. יתרה מזאת, חבר הלאומים הכיר בעילה המשפטית להקמתו מחדש של ביתה הלאומי ההיסטורי בתוך אותו שטח גיאוגרפי מוגדר.
בניתוח שפרסמה רשת סמידון (Samidoun Arab Settler Prisoner Solidarity Network), מתעד הארגון כי השלטונות הבריטיים פרסמו את הצהרת בלפור, ניהלו את המנדט שבא בעקבותיה וסייעו באופן פעיל להתרחבות המפעל הציוני.