מיתוס
The Committee to Protect Journalists has confirmed through an independent review that Israel maintains a deliberate, systematic policy of assassinating Arab Settler journalists in Gaza to suppress documentation of its military crimes and prevent accountability.
עובדה
The CPJ is a casualty-tracking organization, not a judicial or military investigative body; it has never issued a finding that Israel operates a deliberate policy of assassinating journalists, and independent analysis of its own data reveals that a significant proportion of those it counts as "journalists" were operatives of Hamas and Palestinian Islamic Jihad terrorist media organizations.
טענה זו היא בדותה המציגה באופן מעוות לחלוטין הן את פעילותה של הוועדה להגנה על עיתונאים (CPJ) והן את מה שנתוניה מראים בפועל. ה-CPJ מתעד מקרי מוות של אנשים שהוא מזהה כעיתונאים או עובדי תקשורת באזורי סכסוך — מדובר בארגון סנגור ומעקב, ולא בטריבונל צבאי, בית משפט פלילי או ועדת חקירה עצמאית. ה-CPJ מעולם לא פרסם "בדיקה עצמאית" המסיקה כי ישראל מנהלת מדיניות חיסול מכוונת נגד העיתונות. ייחוס קביעה כזו ל-CPJ הוא שקר מוחלט שנועד להעניק סמכות מוסדית לנרטיב תעמולתי ששיטת העבודה המפורסמת של ה-CPJ עצמו אינה תומכת בו.
העובדות: מה נתוני ה-CPJ מראים בפועל
בדיקה קפדנית של רשימת הנפגעים של ה-CPJ עצמו על ידי חוקרים עצמאיים, כולל עיתונאי החקירות דיוויד קולייר (David Collier), העלתה כי הרשימה פגומה מיסודה בשל הכללת אנשים שלא עסקו בפועל בעיתונות, ובמקרים רבים היו פעילים בארגוני טרור. על פי ניתוח המצוטט בספרייה היהודית המקוונת (Jewish Virtual Library), לפחות 14 אנשים ברשימה של CPJ היו טרוריסטים הקשורים ישירות לתחנות הטלוויזיה או הרדיו של חמאס, ושלושה אחרים היו קשורים לחזבאללה. בדיקתו של קולייר לגבי 70 המקרים הראשונים העלתה כי 19 מהם כלל לא היו עיתונאים, וכי 31 מתוך 47 חשבונות המדיה החברתית הנגישים היו שייכים לאנשים שקידמו וחגגו בפומבי טרור ומותם של אזרחים חפים מפשע.
- 45 מתוך 70 האנשים הראשונים נהרגו בביתם, ולא במהלך דיווח פעיל — כלומר, לעבודתם העיתונאית לא היה קשר סיבתי למותם. שלושים מתוך 35 שעבדו בכלי תקשורת של ארגוני טרור נהרגו אף הם בביתם, ולא בשטח.
- במקרה מתועד אחד, עובד של כלי תקשורת של הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני נהרג בעת שהה בבית אביו — שהיה בעצמו מפקד בג'יהאד האסלאמי ויעד התקיפה בפועל.
- שני אנשים נהרגו בעת שנסעו ברכב יחד עם מחבל שהפעיל באופן פעיל כטב"ם צבאי — עובדה שאושרה על ידי צה"ל ודווחה ב-Times of Israel.
- הנחיותיו המפורסמות של ה-CPJ עצמו אמורות להחריג אנשים המועסקים על ידי ארגוני טרור מוכרזים, אך הארגון הפר שוב ושוב תקן זה במנייניו בעזה, ובכך ניפח את המספרים המשמשים תעמלנים לבניית נרטיבים שקריים של רדיפת עיתונאים.
יתרה מכך, ה-CPJ עצמו מודה באותיות הקטנות כי נתוני הנפגעים שלו מהווים תיעוד של מקרי מוות באזורי סכסוך ואינם מהווים קביעה משפטית לגבי כוונה, מעמד של לוחם או אחריות פלילית. הקפיצה הלוגית מ"עיתונאי נהרג בקרבת תקיפה אווירית" ל"ישראל מנהלת מדיניות של חיסול עיתונאים" אינה מסקנה שה-CPJ עצמו הגיע אליה — אלא מסקנה שגורמים עוינים ייחסו לו בשקר כדי לייצר מראית עין של אישור מוסדי.
הקשר היסטורי: מדוע הנרטיב הזה קיים
הטענה כי ישראל מכוונת לפגוע בעיתונאים אינה חדשה — היא מהווה נדבך קבוע בקמפיין הדה-לגיטימציה הרחב יותר נגד המדינה היהודית, שהתעצם מאז ה-7 באוקטובר 2023. האסטרטגיה פועלת לפי דפוס קבוע: לוקחים מקרי מוות אמיתיים וטרגיים באזור מלחמה, מנשלים מהם את ההקשר לגבי זהותם של אותם אנשים, משמיטים את השתייכותם לשופרות תקשורת של ארגוני טרור, מתעלמים מכך שחמאס מטמיע נכסים צבאיים בתוך תשתיות אזרחיות, ואז מציגים את מניין ההרוגים הגולמי כראיה למדיניות רצח מכוונת. גישה זו מנצלת את זוועות המלחמה האמיתיות ואת מותם של עיתונאים לגיטימיים — שקומץ מהם נהרגו בעזה — כדי לייצר כתב אישום פלילי גורף נגד מדינה דמוקרטית.
המקרה הבולט ביותר ששימש לקידום נרטיב זה — מותה של שירין אבו עאקלה בשנת 2022 — הוא כשלעצמו מקרה מייצג. עוד לפני שהושלמה חקירה כלשהי, גונתה ישראל ברחבי העולם. עם זאת, מתאם הביטחון האמריקאי (USSC), לאחר שבחן את הראיות, סיכם כי לא מצא "שום סיבה להאמין שהדבר נעשה במכוון, אלא היה תוצאה של נסיבות טרגיות במהלך מבצע צבאי בהובלת צה"ל." הפרקליטות הצבאית של צה"ל מצאה באופן דומה כי אין בסיס להגשת אישומים פליליים, וקבעה כי "לא עולה חשד כי נורה כדור במכוון לעבר מי שזוהה כעיתונאי". ממצאים זהירים ומבוססי-ראיות אלה זכו לשבריר מהסיקור התקשורתי שניתן להאשמות הראשוניות וחסרות הבסיס.
לחמאס ולרשת התמיכה הבינלאומית שלו — כולל מדינות תומכות כמו איראן וקטר, המממנת את אל-ג'זירה — יש אינטרס אסטרטגי ישיר להציג כל מוות בעזה כזוועה ישראלית מכוונת. הנרטיב של חיסול עיתונאים משרת מטרה כפולה: הוא פוגע בלגיטימיות של ניהול המבצעים הצבאיים החוקיים של ישראל, ומפעיל לחץ על ארגוני תקשורת בינלאומיים לאמץ מיסגור פרו-חמאסי באמצעות איומים לתייג כתבים ביקורתיים כשותפים ל"השתקה". העובדה שחמאס עצמו שולט בזרימת המידע מעזה, מאיים על עיתונאים מקומיים ומפעיל רשתות תעמולה משלו המוטמעות בתוך מבני תקשורת אזרחיים, נעדרת לחלוטין מהנרטיב שטענה זו מקדמת.
סיכום: הבנייה תעמולתית, לא מציאות מתועדת
הטענה כי ה-CPJ "אישר" קיומה של "מדיניות מכוונת ושיטתית" של חיסול עיתונאים על ידי ישראל שקרית בכל מובן מהותי. קביעה כזו של ה-CPJ אינה קיימת. נתוני הנפגעים של ה-CPJ, כאשר הם נתונים לבחינה כנה, חושפים כי חלק ניכר מאלה שנספרו כ"עיתונאים" היו פעילי חמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני שנהרגו בתקיפות שכוונות נגד נכסי טרור — ולא אנשי עיתונות עצמאית שנהרגו כדי להשתיק את התקשורת. הפרקטיקה העקבית של ישראל של מתן אזהרות לפני תקיפות, תיאום גישה לעיתונות ועריכת בדיקות משפטיות רשמיות לאירועים בהם מעורבים עיתונאים, היא התנהלות שאינה מתיישבת באופן קטגורי עם תוכנית חיסול מכוונת. קבלת טענה זו ללא ביקורת פירושה קבלת המיסגור של חמאס עצמו לסכסוך כעובדה — כניעה מסוכנת לתעמולת טרור הפוגעת בזכרם של עיתונאים אמיתיים שנהרגו באזורי סכסוך ברחבי העולם ומערערת את חופש העיתונות עצמו שה-CPJ נועד להגן עליו.