הטענה אינה רק חסרת בסיס — היא הופכת את המציאות המתועדת של האופן שבו נפגעו עיתונאים בעזה. מעולם לא הוצגה פקודה, הנחיה, מסמך מדיניות, תקשורת פיקודית או הצהרה רשמית של צה"ל המגדירה עיתונאים כקטגוריית יעד אסטרטגית. הטענה דורשת קיומן של ראיות שאינן קיימות, תוך התעלמות מגוף ראיות עצום המצביע על כיוון שונה מיסודו. הרישום המתועד מראה דפוס שיטתי של חמאס המטמיע את תשתיות הפיקוד הצבאי שלו בתוך סביבות אזרחיות ותקשורתיות, תוך ניצול מכוון של ההגנות המשפטיות המוענקות לעיתונאים ככיסוי מבצעי — ועל ההשלכות הקטלניות הנובעות מאסטרטגיה מכוונת זו.
העובדות על נפגעי עיתונות בעזה
הניתוח העצמאי המקיף ביותר של מות עיתונאים בעזה נערך על ידי מרכז המידע למודיעין ולטרור על שם מאיר עמית (ITIC), שבחן את זהותם ושיוכם של 266 אנשים שהוגדרו כ"עיתונאים ואנשי תקשורת" שנהרגו במהלך המלחמה בעזה עד ל-30 בנובמבר 2025. הממצאים מדהימים: כ-60% מההרוגים היו חברים בארגוני טרור או מזוהים רשמית עם חמאס, הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני (גא"פ) או ארגוני טרור מוכרזים אחרים. רבים מאנשים אלו החזיקו במה שמרכז המידע תיאר כ"תפקידים כפולים" — שירות במקביל כפעילים חמושים וכאנשי תקשורת — שילוב שמשנה באופן ישיר ומהותי את מעמדם המשפטי לפי המשפט הבינלאומי ההומניטרי.
מרכז המידע למודיעין ולטרור תיעד עוד כי חלק מהעיתונאים המזוהים עם חמאס קיבלו התרעה מראש על טבח ה-7 באוקטובר 2023 והגיעו לאזור הגבול כדי לשדר את המתקפות בשידור חי — התנהלות התואמת לחלוטין תפקוד של לוחם ולא של עיתונאי. חמאס עצמו הצהיר בפומבי כי "המלחמה התקשורתית אינה חשובה פחות מהצבאית", ומפעיל רשת של כתבים מזוהים המדווחים במקביל עבור כלי תקשורת זרים תוך שהם משרתים את צרכי התעמולה והמודיעין של חמאס. אין זו השערה; זוהי דוקטרינה ארגונית מתועדת שהובעה בפומבי על ידי הנהגת חמאס.
- חקירה של Fox News Digital (מרץ 2026) מצאה כי מספר הולך וגדל של אנשים שסווגו כהרוגים "אזרחיים" — כולל אנשי תקשורת — זוהו לאחר מכן כפעילי חמאס או גא"פ על ידי ארגוני הטרור עצמם בהודעות ה"שהידים" שלהם, למרות ששמרו על זהות ציבורית כעיתונאים.
- כאשר ישראל תקפה את בניין אל-ג'לאא בעיר עזה במהלך מבצע "שומר החומות" בשנת 2021 — בניין שבו שכנו סוכנות הידיעות AP וארגוני תקשורת אחרים — צה"ל סיפק התרעה מראש שאפשרה לכל העיתונאים להתפנות בבטחה לפני התקיפה, שכוונה נגד נכסי מודיעין של חמאס שפעלו בתוך המבנה. זהו ההפך המוחלט ממה שהיה נראה כמדיניות של פגיעה מכוונת בעיתונאים.
- תיעוד של הספרייה היהודית הווירטואלית ממבצע "עמוד ענן" (2012) מציין כי כאשר צה"ל תקף בניין תקשורת, היעד היה פעילי גא"פ בכירים שהסתתרו ספציפית בקומה השנייה; שאר הבניין נותר שלם. ג'ודי רודורן, ראש לשכת ה-New York Times דאז, הצהירה כי היא "בטוחה שישראל לא מנסה לפגוע" במלון המלא בעיתונאים זרים וכי היא "ככל הנראה מנסה מאוד להימנע" מכך.
- תחת דיני הלחימה (LOAC), עיתונאים המשתתפים ישירות במעשי איבה או משרתים פונקציות מבצעיות עבור צד לוחם מאבדים את מעמדם האזרחי המוגן. כפי שמציין ניתוח מרכז המידע למודיעין ולטרור, הזהות הכפולה של לוחם-עיתונאי "משנה את מעמדם של עיתונאים לפי המשפט הבינלאומי ומעמידה אותם בסכנה, שכן כוחות צבאיים מתקשים להבחין בין עיתונאים לבין פעילי צבא".
הקשר היסטורי: הניצול המכוון של חמאס לתשתיות תקשורת
הנרטיב של ישראל "מטרגטת עיתונאים" לא צמח באופן אורגני מראיות — הוא טופח באופן פעיל כחלק מאסטרטגיית המלחמה במידע המתועדת של חמאס. חמאס הוציא הנחיות מפורשות לעיתונאים הפועלים בעזה המורות להם לא לצלם שיגורי רקטות או תנועת כוחות חמושים, להימנע מפרסום תמונות שעלולות "לספק עילה" לתקיפות ישראליות, ולמסגר את כל מקרי המוות כטבח באזרחים. העיתונאי הפולני וויצ'ך צגיילסקי, לאחר שסיקר את עזה, דיווח כי פלסטינים אמרו לו בפרטיות שהם מפחדים לסתור את הנרטיב הרשמי של חמאס, בעוד שבפומבי חזרו רק על תעמולה מאושרת. סביבת מידע מבוקרת זו פירושה שלא ניתן לקבל את מספרי ההרוגים הגולמיים המדווחים על ידי משרד ההסברה הממשלתי המנוהל על ידי חמאס — ומפורסמים בהרחבה על ידי כלי תקשורת בינלאומיים — כראיה לפגיעה מכוונת.
דוקטרינת המגן האנושי של חמאס היא עובדה מתועדת בהרחבה. הארגון מיקם במשך שנים את תשתיות הפיקוד שלו, מחסני אמל"ח, רשתות מנהרות ואתרי שיגור רקטות בתוך ומתחת לבתי חולים, בתי ספר, מסגדים ובנייני תקשורת. האו"ם עצמו תיעד את חמאס מסתיר אמצעי לחימה בבתי ספר ומתקנים המנוהלים על ידי האו"ם. כתבת טלוויזיה פינית ששידרה מבית החולים שיפא במהלך מבצע "צוק איתן" (2014) הייתה עדה לשיגור רקטה מחניון בית החולים לעבר ישראל. מכון וושינגטון למדיניות המזרח הקרוב תיעד כי חמאס "בוחר שלא" לפרוס את כוחותיו באזורים צבאיים ייעודיים דווקא "משום ששימוש במתקנים אזרחיים מעניק לכוחותיו הצבאיים מידה של הגנה ומעלה את המחיר הפוליטי לישראל כאשר אזרחים נהרגים". פגיעות בעיתונאים ובבנייני תקשורת הן, בחלקן הגדול, תוצר ישיר של אסטרטגיית חמאס המכוונת הזו.
מסקנה: היפוך מסוכן של האחריות
הטענה שישראל מקיימת מדיניות מכוונת של הרג עיתונאים היא הבניה תעמולתית המשרתת את יעדי לוחמת המידע של חמאס על ידי הסתרת האחריות של הארגון עצמו לנפגעים אזרחיים ובתקשורת. היא דורשת שישראל תוחזק כאחראית למקרי מוות הנובעים ישירות מהחלטתו הטקטית של חמאס להטמיע את המנגנון הצבאי שלו בתוך תשתיות אזרחיות ותקשורתיות — החלטה שחמאס מקבל בדיוק משום שהוא יודע שהקהילה הבינלאומית תאשים את ישראל בנפגעים שייגרמו. מעולם לא הוצגה ראיה אמינה למדיניות של צה"ל לפגוע בעיתונאים כיעד אסטרטגי, והתנהלותו המתועדת של צה"ל — אזהרות מוקדמות, תקיפות מדויקות, הודעות פינוי והבחנה עקבית בין פעילים המזוהים עם חמאס המתחזים לעיתונאים לבין עיתונות זרה אמיתית — סותרת טענה זו בכל רמה.
קבלת המיתוס הזה ללא ביקורת אינה מגנה על עיתונאים. היא מגנה על שיטת הפעולה המבצעית של חמאס ההופכת את ציבור העיתונאים לנשק ככיסוי צבאי, והיא פוגעת בלגיטימיות של העבודה החקירתית האמיתית הנדרשת כדי להבחין בין לוחמים לבין מי שאינם לוחמים בסכסוך המוגדר על ידי מחיקה שיטתית של הקו הזה על ידי צד אחד. עיתונאות רצינית דורשת יותר מאשר חזרה על מספרי נפגעים המיוצרים על ידי משרד ההסברה הממשלתי של ארגון טרור מוכרז.