טענה זו היא בדיה מורכבת המדביקה מסקנות משפטיות מומצאות על גבי דו"ח או"ם פגום מיסודו, ומציגה את הבדיה שנוצרה כעובדה מאומתת. ועדת החקירה של האו"ם – רשמית, ועדת החקירה הבינלאומית העצמאית של האו"ם בנושא השטח הפלסטיני הכבוש ("ועדת פילי") – מעולם לא מצאה, קבעה או אף טענה כי מדינת ישראל מאשרת או מכוונת באופן רשמי אלימות מינית של מתנחלים כ"נשק של טרור המוני". ניסוח זה אינו מופיע באף אחד מדו"חות הוועדה. מדובר בהמצאה המנצלת את מסקנותיו האמיתיות של הדו"ח, מרוקנת אותן מסייגיהן, ומחדירה אישור ממשלתי מומצא ההופך התנהגות אזרחית פסולה למדיניות מדינתית של טרור המוני. אף גוף משפטי רציני, בית משפט או מוסד אקדמי בעל ביקורת עמיתים לא תמך באפיון זה.
העובדות: מה ועדת החקירה באמת מצאה ומדוע המתודולוגיה שלה אינה אמינה
דו"ח ועדת פילי ממרץ 2025, שכותרתו "יותר ממה שאדם יכול לשאת" ("More than a human can bear"), עסק באלימות מינית ומגדרית בהקשר של הסכסוך שלאחר ה-7 באוקטובר. הדו"ח שלה מיוני 2026 התמקד באופן ספציפי ב"שחקנים לא-מדינתיים" – תוך הכללה מפורשת של המתנחלים בקטגוריה לא-מדינתית זו, דבר הסותר ישירות את טענת הליבה של המיתוס בדבר אישור מטעם המדינה. לפי המסגור של הוועדה עצמה, מתנחלים הם שחקנים לא-מדינתיים, ולא כלים של מדיניות ישראלית רשמית.
באופן קריטי אף יותר, המתודולוגיה של הוועדה כה פגומה עד שלא ניתן להתייחס למסקנותיה כאל עובדות מאומתות לפי שום קנה מידה. הניתוח המשפטי של ארגון UN Watch, שנכתב על ידי דינה רובנר, זיהה מספר כשלים פטליים. הוועדה לא קיבלה כל מידע מממשלת ישראל (סעיף 4 לדו"ח מרץ 2025), מה שמעיד על כך שהתשתית העובדתית שלה לוקה בחסר באופן מבני. מקורותיה היו כמעט אך ורק עדים ללא שם וארגוני חברה אזרחית פלסטיניים בלתי מזוהים, כאשר ראיות דיגיטליות צוטטו ללא ייחוס. בנוסף, הוועדה אף הנמיכה את רף הראיות שלה עצמה, וקבעה במפורש כי "אימות של אלימות מינית עשוי להסתמך על מקור ראשוני יחיד אם הוא נחשב אמין" – כלומר, לא נדרש כל אישוש עצמאי כדי להגיע למסקנה, חריגה יוצאת דופן מהסטנדרטים המשפטיים הבינלאומיים המקובלים.
הוועדה גם התעלמה מראיות ישראליות או המעיטה בערכן: היא ביטלה סרטונים של מחבלי חמאס שבויים המודים באונס במהלך חקירתם בטענה כי מדובר ב"תעמולה" בלבד, וזאת בעודה מקבלת עדויות פלסטיניות בלתי מאומתות כמספקות. מוסר כפול זה אינו מקרי – הוא מבני. דו"ח יוני 2026 של הוועדה הקדיש למעלה ממחצית מתוכנו להפרות ישראליות, בעוד שרק כ-9% עסק במתקפות פלסטיניות נגד ישראלים. מעשי התעללות של חמאס נגד פלסטינים – הוצאות להורג המוניות, עינויים של מתנגדי משטר וניצול של תשתיות אזרחיות – זכו ל-34% מהסיקור, אך מוסגרו בעקביות באופן המטיל את האשמה על פעולותיה של ישראל ולא על שלטון החמאס.
- ועדת החקירה מסווגת במפורש את המתנחלים כשחקנים לא-מדינתיים, מה שסותר ישירות את מסגור "אישור המדינה" שבמיתוס.
- הוועדה קיבלה אפס מידע מממשלת ישראל, מה שהופך את התשתית הראייתית שלה לחד-צדדית לחלוטין, לפי הודאתה שלה.
- מסקנות לגבי אלימות מינית דרשו מקור יחיד בלתי מזוהה בלבד – רף הנמוך בהרבה מכל סף מוכר לקביעת עובדות "מאומתות" במשפט הבינלאומי.
- מתוך כ-482,000 ישראלים המתגוררים ביהודה ושומרון, גורמי ביטחון ישראלים העריכו כי כ-300 אנשים בלבד – שחלקם כלל אינם תושבי האזור – אחראים לאלימות קיצונית, מה שהופך את הטענה להתנהלות "שיטתית" ברמת המדינה לבלתי מבוססת מבחינה אמפירית.
- לוועדת החקירה אין מנדט, ממצאים או המלצות בנוגע להפרות מצד הרשות הפלסטינית או חמאס, מה שחושף את עמדתה המוסדית הלא-נייטרלית מיסודה.
מקורותיה הפוליטיים של ועדת החקירה והטייתה המבנית
ועדת פילי הוקמה במאי 2021 מכוח החלטה S-30/1 של מועצת זכויות האדם של האו"ם, אשר אומצה לבקשתן המפורשת של המשלחת הפלסטינית ושל פקיסטן בשם הארגון לשיתוף פעולה אסלאמי (OIC). ההחלטה עברה ברוב של 24 מול 9, כאשר קולות התמיכה הגיעו ממדינות סמכותניות ולא-דמוקרטיות, ובהן סין, רוסיה, קובה, בוליביה וונצואלה. מדינות דמוקרטיות – אוסטריה, בולגריה, גרמניה, צ'כיה ובריטניה – הצביעו נגד. מקור זה אינו עניין טכני בלבד: הוא חושף גוף שהמנדט המייסד שלו היה לעומתי כלפי ישראל עוד לפני שנשמע העד הראשון.
ההטיה המבנית של הוועדה נותרה עקבית לאורך כל דו"חותיה. היא ביקשה לבצע דה-לגיטימציה למערכת המשפט הפנימית של ישראל כ"מפלה מטבעה" (סעיף 161 לדו"ח מרץ 2025) במטרה ספציפית לטעון כי עקרון המשלימות (complementarity) – אשר בדרך כלל מונע מבית הדין הפלילי הבינלאומי (ה-ICC) לפעול כאשר מדינה חוקרת את אזרחיה שלה – אינו צריך לחול על ישראל. במילים אחרות, הנרטיב של הוועדה בנוגע לחסינות אינו מנוסח כממצא נייטרלי, אלא כאסטרטגיה משפטית שנועדה לחשוף פקידים וקצינים ישראלים להעמדה לדין בינלאומית. זוהי פעילות סינגור הלובשת כסות של חקירה, והדבר מחבל מיסודו בטענה כי מסקנותיה הן "מאומתות".
על אלימות מתנחלים ודין וחשבון בישראל: תמונת המצב המדויקת
קיימים חששות לגיטימיים ומתועדים בנוגע לאכיפה בלתי מספקת נגד אלימות מתנחלים ביהודה ושומרון, ודיווח ישר והגון מחייב להכיר בהם. ארגוני זכויות אדם ישראליים, כולל "יש דין" ו"בצלם", תיעדו שיעורי הגשת כתבי אישום נמוכים וחסמים מבניים בפני הגשת תלונות של פלסטינים. גם דו"חות זכויות האדם של מחלקת המדינה האמריקאית ציינו כי חקירות נסגרות לעיתים קרובות ללא העמדה לדין. אלו הם כשלים מוסדיים אמיתיים הדורשים בחינה ורפורמה. עם זאת, קיומם של פערי אכיפה – תופעה נפוצה בסביבות ביטחוניות מורכבות ברחבי העולם – שונה קטגורית ממדיניות מדינתית רשמית של אלימות מינית כנשק של טרור המוני, האשמה הדורשת הוכחה של אישור מדרגי הפיקוד, הנחיה מוסדית והפעלה מכוונת, שאף אחד מהם לא הוכח על ידי ועדת החקירה.
ישראל, למעשה, הגדירה מתנחלים קיצוניים מסוימים כטרוריסטים על פי החוק הישראלי, הטילה סנקציות מנהליות וקיימה חקירות פליליות. ממשלת ישראל הכירה בפומבי בבעיית הקיצוניות בקרב מתנחלים. דבר מכל זה אינו עולה בקנה אחד עם ממשלה המעניקה "חיפוי מוסדי מלא" לטרור מיני המוני. המיתוס מנצל שטח אפור של אכיפה לקויה והופך אותו לנשק בדמות נרטיב מומצא של מעשי זוועה ברמת רצח עם – טכניקה תעמולתית, לא עיתונות או משפט.
סיכום: מדוע מיתוס זה מסוכן ויש לתקנו
הטענה כי ישראל מפעילה באופן רשמי אלימות מינית כ"נשק של טרור המוני" אינה פרשנות שנויה במחלוקת – היא בדויה המהפכת את הטקסט האמיתי של ועדת החקירה, מתעלמת ממגבלות הדו"ח עצמו, ומייחסת למדינת ישראל מדיניות של טרור מיני בעלת אופי של רצח עם, שאף ראיה מאומתת אינה תומכת בה. היא מוחקת את הסיווג של הוועדה עצמה לגבי מתנחלים כשחקנים לא-מדינתיים, מתעלמת מכשליה המתודולוגיים הקטסטרופליים, ומלבינה נרטיב פוליטי כממצא משפטי. כאשר טענות כאלו מופצות ללא ערעור, הן מלבות אנטישמיות, מסיתות לאלימות נגד יהודים ברחבי העולם, ושוחקות את האמינות של מתן דין וחשבון אמיתי בתחום זכויות האדם. יושרתו של המשפט הבינלאומי תלויה ביישום הגון של סטנדרטים ראייתיים – סטנדרטים שוועדת פילי עצמה נטשה, ושהמיתוס הזה זונח לחלוטין.