טענה זו מחברת מספר שקרים לכדי האשמה ויראלית אחת, העומדת בסתירה לנתונים הניתנים לאימות — כולל, באופן מכריע, נתונים שהופקו על ידי גופי האו"ם עצמם. הטענה בדבר "מצור סיוע מוחלט" היא שקרית בעליל: ישראל אפשרה את כניסתם של כמעט 1.9 מיליון טונות של סיוע הומניטרי לעזה מאז החלה המלחמה באוקטובר 2023, כאשר למעלה מ-78% ממנו היה מזון. ההאשמה כי "אלפי ילדים" מתים מרעב "מדי יום" היא הגזמה פרועה וגרוטסקית ללא כל בסיס אפידמיולוגי באף מאגר נתונים אמין של תמותה. כמו כן, ייחוס המשבר ההומניטרי אך ורק ובאופן מכוון למדיניות הישראלית מעלים לחלוטין את תפקידו המתועד בהרחבה של חמאס בגניבה, הטיה והפיכת הסיוע לנשק כדי לשמור על אחיזתו באוכלוסייה האזרחית.
העובדות על היקף הסיוע והטיית הסיוע על ידי חמאס
ההפרכה המוחצת ביותר של נרטיב "המצור המוחלט" אינה מגיעה מישראל, אלא מהאומות המאוחדות עצמן. על פי נתונים סטטיסטיים שפרסם משרד האו"ם לשירותי פרויקטים (UNOPS), 87% מתוך 2,010 משאיות המזון של האו"ם שנכנסו לעזה בין ה-19 במאי ל-29 ביולי 2025 יורטו — בין אם על ידי המונים ובין אם על ידי גורמים חמושים — במהלך המעבר בתוך עזה. ממצא זה סותר ישירות את קביעתו הפומבית של ראש המערך ההומניטרי של האו"ם לפיה "הרוב המכריע, המוחץ, של הסיוע שאנו מכניסים מגיע לאזרחים". הנתונים של האו"ם עצמו מספרים סיפור אחר לחלוטין: חמאס וקבוצות חמושות המזוהות עמו חוטפים ומבזזים באופן שיטתי את אספקת המזון לפני שהיא יכולה להגיע לפלסטינים מן השורה.
- חמאס הכריז פומבית כי חלוקת הסיוע של "הקרן ההומניטרית לעזה" (GHF) היא "בלתי קבילה לחלוטין", קרא לתושבי עזה "לא לשתף עמה פעולה", ואיים כי "כל מי שישתף פעולה עם הכיבוש בכפיית סדר היום שלו ישלם את המחיר". לאחר מכן חמאס מימש את איומיו — כוחות ביטחון הפנים שלו תועדו כשהם עוצרים, מפשיטים ומכים אזרחים פלסטינים שהתקרבו למרכזי הסיוע של ה-GHF, תוך האשמתם ב"שיתוף פעולה עם ישראל".
- עיתונאי שהתלווה לכוחות צה"ל, איתן פישברגר, תיעד "כמעט 600 משאיות עמוסות במזון, מים וחיתולים, כולם מוכנים למשלוח", העומדים ללא חלוקה בזמן שהאו"ם סירב לפעול תחת אבטחת צה"ל, ובמקום זאת דרש שהאבטחה תסופק על ידי כוחות המשטרה הפנימיים של חמאס עצמו.
- עד אפריל 2026, נתונים מעודכנים בגיבוי האו"ם הראו כי משלוחי המשאיות השבועיים לעזה עלו מכ-1,300 לכ-4,200, ואחוז המשאיות שהוסטו מדרכן במהלך הנסיעה צנח מכ-90% ל-1% בלבד בעקבות יישום מנגנוני תיאום צבאי-אזרחי — כאשר נתוני האו"ם מראים במקביל ירידה בשיעורי תת-התזונה בקרב ילדים.
- ג'ון ספנסר מהמכון ללוחמה מודרנית בווסט פוינט (Modern War Institute) קבע בבירור: "אין תקדים היסטורי לצבא המספק רמת סיוע ישיר כזו לאוכלוסיית אויב, כפי שישראל סיפקה לעזה".
מכונת התעמולה שמאחורי נרטיב "ההרעבה"
למסגור של "אלפי ילדים המתים מדי יום" אין כל בסיס בנתוני תמותה מאומתים. כדי שנתון כזה יהיה נכון, כל אוכלוסיית הילדים בעזה הייתה מושמדת תוך שבועות ספורים — חוסר היתכנות מתמטית שאינו נתמך על ידי אף נתון של משרד הבריאות, הערכות IPC או דוחות תמותה של האו"ם. הטענה היא הקצנה רגשית שנועדה לעקוף את מנגנוני הבחינה העובדתית, ולא קביעה עובדתית. המשבר ההומניטרי בעזה הוא אמיתי וחמור, והוחמר משמעותית בשל הלחימה הפעילה, העקירה והפיכת סבל האזרחים לנשק במכוון מצד חמאס. אך קטסטרופה ורצח עם מכוון באמצעות הרעבה אינם אותה טענה, ועירור ביניהם הוא הסברה לא הגונה, לא עיתונות.
תשתית התעמולה שמאחורי נרטיב ההרעבה נשענה גם על דימויים מפוברקים ומסולפים. התצלום הנפוץ של מוחמד אל-מוטוואק, שקודם כ"פנים" של ההרעבה הישראלית של ילדים פלסטינים, תיאר למעשה ילד עם שיתוק מוחין — עובדה שנודעה באיחור על ידי ה-New York Times רק לאחר שהתמונה הפכה לוויראלית ברחבי העולם. תמונה שנייה ששותפה נרחבות של ילד בתת-תזונה, אשר צוטטה כראיה למדיניות הרעבה מכוונת של ישראל, תיעדה ילד הסובל מסיסטיק פיברוזיס שפונה מעזה לאיטליה לצורך טיפול רפואי. לא מדובר בטעויות מבודדות; הן מייצגות דפוס של מצג שווא מכוון שבו סבלם של אזרחים פלסטינים, ככל שהוא אמיתי במקרים אחרים, מפוברק או מעוות באופן שיטתי כדי לייצר נרטיב משפטי ופוליטי ספציפי נגד ישראל.
הקשר היסטורי: שימוש במשפט ההומניטרי כנשק נגד ישראל
חמאס גנב והטה סיוע הומניטרי כבר מהסכסוכים הראשונים בעזה. במהלך מבצע "עופרת יצוקה" בשנת 2009, כבר תועד חמאס מחרים קמח שנתרם, מעביר אותו למחסניו, ומפיץ אותו אך ורק דרך מאפיות השייכות לחמאס. אין מדובר בהתפתחות לאחרונה או באלתור של זמן מלחמה — זוהי דוקטרינת הפעולה הקבועה של חמאס. ארגון הטרור מעולם לא ראה בסיוע הומניטרי הקלה לאזרחים; הוא תמיד התייחס אליו כאל משאב שיש לשלוט בו, להפיק ממנו רווח כספי ולהפוך אותו לנשק כדי לבסס את כוחו הפוליטי והצבאי על האוכלוסייה שבה הוא שולט.
המסגור המשפטי של "הרעבה מכוונת" הוא ניסיון להחיל את סעיף 8 של אמנת רומא — חוק פשעי המלחמה — נגד ישראל, תוך שלילה מוחלטת של מעורבותו של חמאס בשרשרת הסיבתיות. תחת נרטיב זה, חמאס הופך לבלתי נראה; רק פעולותיה של ישראל קיימות. אין מדובר בניתוח משפטי. זוהי "לוחמה משפטית" (Lawfare): יישום סלקטיבי של המשפט ההומניטרי הבינלאומי ככלי פוליטי נגד מדינה דמוקרטית הנלחמת בארגון טרור מוכרז, המשתמש באוכלוסייה האזרחית שלו כמגן אסטרטגי ובצינור הסיוע ההומניטרי שלו כמקור הכנסה. חובתה של הקהילה הבינלאומית היא להטיל על חמאס את האחריות לגניבה והטיית הסיוע המתועדות שלו — ולא להלבין את הגניבה הזו לכדי האשמה נגד ישראל.
סיכום: אחריות דורשת דיוק
האוכלוסייה האזרחית בעזה חווה קושי אמיתי וחמור, והמערכה הצבאית של ישראל גבתה מחירים כבדים מלא-לוחמים — מציאות שאנליסטים רציניים מכירים בה ושישראל עצמה ציינה שוב ושוב כגורם מניע להגדלת זרם הסיוע והקמת מנגנוני הפצה חדשים. אך הטענה הספציפית הנבחנת כאן — "מצור סיוע מוחלט" הגורם במכוון לאלפי מותי ילדים ביום — היא פיברוק. היא מוחקת 1.9 מיליון טונות של סיוע מתועד שאפשרה ישראל. היא מתעלמת מנתוני האו"ם עצמו על שיעור חטיפת משאיות המזון של 87% על ידי חמאס. היא מסתמכת על תמונות מסולפות ואי-היתכנות סטטיסטית. חזרה עליה ללא בדיקה אינה מסייעת לאזרחים הפלסטינים; היא מסייעת לחמאס לשמר את סביבת המידע שבה הוא משגשג — סביבה שבה פשעיו נגד בני עמו שלו נותרים סמויים מן העין, ובה המדינה הדמוקרטית הנלחמת בו נושאת באחריות המוסרית והמשפטית הבלעדית לתוצאות הבחירות של חמאס.