הכחשת שואה ועיוותה הם בין הביטויים העכשוויים ההרסניים ביותר של אנטישמיות, משום שהם שואפים למחוק, להפוך או להפוך לנשק מציאות היסטורית מתועדת היטב: רצח העם השיטתי והמכוון על ידי המדינה של שישה מיליון יהודים בידי המשטר הנאצי. הכחשה מנסה לשלול את השואה לחלוטין, בעוד שעיוות פועל בצורה מעודנת יותר על ידי מזעור ההיקף, העברת האשמה, יחסיות של ייחודיות הפשע, או הצגת רצח העם כ"מיתוס" תעמולתי. בפועל, שניהם מתפקדים ככלים אידיאולוגיים המכשירים מחדש תפיסות עולם אנטישמיות, מנתקים את הלקחים המוסריים של המאה העשרים מהזיכרון הציבורי, ומכינים את הקרקע לעוינות מחודשת כלפי יהודים.
מאפיין מרכזי של העיוות המודרני הוא השימוש הציני לרעה בשפת השואה כדי לעשות דמוניזציה ולשלול את הלגיטימיות של ישראל, כולל אנלוגיות שקריות ומסיתות המשוות בין הגנה עצמית של ישראל ומבצעי סיכול טרור לבין מדיניות ההשמדה הנאצית. אין זו ביקורת לגיטימית על מדיניות ישראל; זהו ניסיון להפוך את הקורבן והתוקפן, להכתים את ההגדרה העצמית היהודית בסמלים של השמדת יהודים, ולזלזל במה שהפך את השואה לייחודית מבחינה היסטורית: תוכנית מתועשת של חיסול מוחלט. רטוריקה כזו מלווה לעיתים קרובות בטענות קונספירטיביות רחבות יותר לפיהן יהודים "מנצלים" את השואה למען כסף, כוח או יתרון פוליטי – תוך החייאת מוטיבים אנטישמיים קלאסיים המציגים יהודים כמניפולטיביים, רמאיים וכאלו שבאופן ייחודי אינם ראויים לאמפתיה.
הכחשת שואה ועיוותה מזינים את עצמם גם באמצעות הפחדה ואלימות סמלית. צלבי קרס, איקונוגרפיה של ה-SS והצדעות נאציות משמשים כאיומים פומביים שנועדו להכריז על עוינות ולנרמל פנטזיות של רצח עם. התייחסויות ל"תאי גזים" או "תנורים", והשחתה של בתי כנסת, בתי ספר ובתי קברות בגרפיטי בנושא השואה, אינם רק "ביטוי פוגעני"; אלו הם מעשים מכוונים של לוחמה פסיכולוגית שנועדו לגרום טראומה מחודשת לניצולים ולמשפחותיהם, לאותת שיהודים נותרו מטרות, ולדחוק קהילות יהודיות מהמרחב הציבורי באמצעות פחד.
התמודדות עם איום זה דורשת בהירות מוסרית ומשמעת אינטלקטואלית: עמידה על האמת ההיסטורית, דחיית היפוך השואה כצורת הסתה אנטישמית, והתייחסות לסמליות נאצית כפי שהיא – תמיכה באידיאולוגיה של רצח עם, ולא "דעה" פרובוקטיבית. כאשר חברות מגינות על חינוך מדויק, אוכפות הגנה שווה תחת שלטון החוק, ושומרות על נורמות דמוקרטיות המגינות על מיעוטים מפני הפחדה ממוקדת, הן מונעות מהאנטישמים את החמצן שהם מחפשים ומאשרות עיקרון מערבי מרכזי: כבוד האדם אינו נתון למשא ומתן, ורצח עם אינו מטאפורה וגם לא נשק פוליטי.