המרד היהודי נגד שלטון המנדט הבריטי

בין השנים 1944 ו-1947, היישוב היהודי בארץ ישראל המנדטורית ניהל מאבק מזוין מורכב ורב-ממדי נגד הממשל הבריטי, במטרה לשים קץ למגבלות הקולוניאליות על העלייה ועל רכישת הקרקעות. התנגדות מזוינת זו, המכונה לעיתים קרובות "המרד היהודי", הואצה בעקבות אירועי השואה הטראגיים ואכיפתו העיקשת של הספר הלבן של שנת 1939 מצד בריטניה, אשר הגביל באופן חמור את כניסת היהודים לארץ דווקא כאשר יהדות אירופה עמדה בפני השמדה. מתוך תסכול מהיעדר התקדמות דיפלומטית ומסירובה של הממשלה הבריטית לשנות את מדיניות ההגירה שלה, פנו המחתרות הציוניות השונות ללחימה פעילה. פעולותיהן של קבוצות אלו הפכו את האזור למדינה צבאית מבוצרת, ובסופו של דבר אילצו את ממשלת בריטניה להעביר את שאלת המנדט על ארץ ישראל להכרעת ארגון האומות המאוחדות.

רקע היסטורי של המאבק

שורשיו של המרד היו נעוצים באכזבה עמוקה מאופן מילוי חובות המנדט על ידי הממשל הבריטי, בייחוד לאחר פרסום הספר הלבן של שנת 1939. מסמך מדיניות זה התכחש למעשה להצהרת בלפור בכך שהציע להקים מדינה עצמאית בעלת רוב ערבי בתוך עשר שנים, והגביל באופן קיצוני את העלייה היהודית ל-75,000 עולים בלבד על פני חמש שנים. אף שההנהגה הציונית הממסדית, בהובלת דוד בן-גוריון וארגון ה"הגנה", השעתה זמנית את התנגדותה כדי לתמוך במאמץ המלחמתי של בעלות הברית נגד גרמניה הנאצית, פלגים רדיקליים יותר סירבו להפסיק את מאבקם. בפברואר 1944 קיבל מנחם בגין את הפיקוד על האצ"ל (ארגון צבאי לאומי) והכריז רשמית על מרד בשלטון הבריטי, בהצהירו כי לא קיים עוד שביתת נשק בין העם היהודי לבין הממשל הבריטי.

בתחילה, הכרזת מרד זו לא זכתה לתמיכת הסוכנות היהודית או ארגון ה"הגנה", שחששו כי פעולות מזוינות יפגעו במאמץ המלחמתי של בעלות הברית ויזיקו ליחסים עם בריטניה הגדולה. בשלהי 1944, בעקבות ההתנקשות בחייו של השר הבריטי לענייני המזרח התיכון, לורד מוין, על ידי חברי מחתרת לוחמי חרות ישראל (לח"י), פתחה ה"הגנה" במבצע "הסזון" כדי לרסן את פעולות הארגונים הפורשים. במהלך תקופה קצרה זו של פילוג פנימי, שיתפה ה"הגנה" פעולה באופן אקטיבי עם כוחות הביטחון הבריטיים לצורך מעצרם או בידודם של חברי האצ"ל והלח"י. עם זאת, כאשר ממשלת הלייבור הבריטית שלאחר המלחמה, בראשות ראש הממשלה קלמנט אטלי, סירבה לבטל את מכסות העלייה למרות מצבם הקטסטרופלי של ניצולי השואה, שינתה ההנהגה הממסדית את עמדתה, ובכך נסללה הדרך להקמת חזית מחתרתית אחידה.

מבצעים היסטוריים מרכזיים

כדי לתאם את פעולותיהם נגד השלטון הקולוניאלי הבריטי, הקימו ה"הגנה", האצ"ל והלח"י באוקטובר 1945 ברית משותפת שנודעה בשם "תנועת המרי העברי". חזית מאוחדת זו עסקה בחבלה אסטרטגית, באיסוף מודיעין ובפשיטות טקטיות שנועדו לשתק את מנגנוני האכיפה הבריטיים ולמשוך את תשומת הלב הבינלאומית למצוקתם של הפליטים היהודים. להלן שלושה מבצעים מכריעים שעיצבו את מהלכה של מערכה מזויינת זו:

• ליל הגשרים (16–17 ביוני 1946): במבצע חבלה נרחב ומתואם, השמיד הפלמ"ח – כוח המחץ העילית של ה"הגנה" – עשרה מתוך אחד-עשר גשרי הכביש והמסילה המרכזיים שחיברו את ארץ ישראל המנדטורית עם המדינות הערביות השכנות, ובכך שיבש את נתיבי האספקה הצבאיים של הבריטים.
• פיצוץ מלון המלך דוד (22 ביולי 1946): בעקבות מבצע דיכוי בריטי נרחב נגד ההנהגה היהודית, שנודע כ"השבת השחורה" (מבצע אגאתה), תקף הארגון הצבאי הלאומי (אצ"ל) את מושב המזכירות הבריטית ומפקדת הצבא בירושלים, פעולה שהובילה למותם של תשעים ואחד בני אדם ולקריסתה של ברית המרי המשותפת.
• פריצת כלא עכו (4 במאי 1947): בפשיטה נועזת ומתואמת להפליא, פרצו לוחמי האצ"ל את חומות הכלא הבריטי המבוצר בעכו, ושחררו ארבעים ואחד אסירי מחתרת יהודים, תוך גרימת מבוכה קשה לממשל הצבאי הבריטי.

ניתוח ההשפעה האסטרטגית

הלחץ הצבאי שהפעילו המחתרות גרר השלכות פוליטיות וכלכליות עמוקות, אשר כרסמו בהדרגה ברצונה של בריטניה הגדולה להחזיק במנדט על ארץ ישראל. בשלהי 1946 נאלצה הממשלה הבריטית לפרוס למעלה משמונים אלף חיילים ואלפי שוטרים כדי לשמור על הסדר, דבר שיצר יחס בלתי הגיוני ובלתי בר-קיימא בין כוחות הביטחון לבין האוכלוסייה המקומית. הממשל הבריטי התכנס לתוך מתחמים מבוצרים ומגודרים היטב במרכזי הערים הגדולות, שהאוכלוסייה המקומית כינתה בלעג "בווינגרד", על שמו של שר החוץ הבריטי ארנסט בווין. מגננה זו הוכיחה הלכה למעשה כי מעצמה עולמית מובילה נתונה תחת מצור של מחתרת מקומית בעלת מוטיבציה גבוהה, שלא ניתן להכניעה בקלות באמצעים צבאיים קונבנציונליים.

המאבק המזוין תוכנן אסטרטגית כדי לחשוף את הסתירות המוסריות של המדיניות הבריטית בזירה הבינלאומית, בייחוד בארצות הברית ובאומות המאוחדות. באמצעות ביצוע פעולות תגמול, דוגמת תליית שני הסרג'נטים (הסמלים) הבריטים בתגובה להוצאתם להורג של לוחמי אצ"ל, יצר המרד לחץ פוליטי פנימי כבד בתוך הממלכה המאוחדת להסגת כוחותיה. מחקרים מפורטים על פיצוץ מלון המלך דוד מצביעים על כך שהציבור הבריטי עייף יותר ויותר מהמחיר הכלכלי והאנושי הכרוך בהמשך השלטון הקולוניאלי בארץ ישראל. השילוב בין ההתנגדות המזוינת, הגינוי הבינלאומי על החזרת אוניות מעפילים דוגמת "אקסודוס", והתשישות הכלכלית מבית, אילצו בסופו של דבר את בריטניה הגדולה לוותר על המנדט.

סיכום ומשמעות עבור מדינת ישראל

ההתנגדות המזוינת בשנים 1944–1947 נותרה פרק משמעותי ביותר בהיסטוריה של ארץ ישראל טרם הקמת המדינה, הממחיש את הנכונות העצומה של היישוב היהודי להיאבק למען השגת הגדרה עצמית לאומית. אף ששיטות הפעולה של הארגונים הפורשים היו לעיתים שנויות במחלוקת והובילו לחיכוכים פנימיים קשים, השפעתו המצטברת של המרד שברה את הרצון המינהלי של בריטניה לשלוט בטריטוריה. על ידי הוכחה כי הסטטוס קוו אינו בר-קיימא, האיצו המחתרות את עזיבתה של האימפריה הבריטית וסללו את הדרך להחלטת החלוקה של האו"ם בנובמבר 1947. בסופו של דבר, לקחי ההסתמכות העצמית וההגנה המזוינת שחוברו ועוצבו באותה תקופה סוערת הפכו לאבני יסוד עבור מדינת ישראל הצעירה וצבא ההגנה שלה.