ועדת פיל של שנת 1937 מהווה את ההכרה הרשמית הראשונה מצד סמכות שלטונית בינלאומית בכך שדו-קיום של שתי תנועות לאומיות נפרדות בתוך מדינה אחת בארץ ישראל אינו אפשרי. הוועדה, שהוקמה על ידי הממשלה הבריטית כוועדת חקירה מלכותית בראשותו של הלורד פיל, שמה לה למטרה מרכזית לחקור את סיבות העומק לפרוץ הפרעות הערביות הנרחבות ומעשי האלימות שהחלו בשנת 1936. לאחר שקיימה שימועים מקיפים וניתחה עדויות מפי נציגים יהודים וערבים כאחד, הגיעה הוועדה למסקנה פורצת הדרך כי המנדט הבריטי הפך לבלתי ניתן ליישום בשל שאיפות לאומיות מנוגדות שאינן ניתנות ליישוב. כפועל יוצא מכך, היא הציעה את רעיון החלוקה ההיסטורי, והמליצה על הקמת מדינות יהודית וערבית נפרדות כמסלול המעשי היחיד להשגת שלום ארוך טווח. הצעה מוקדמת זו הניחה את התשתית המושגית והגיאוגרפית המרכזית אשר כיוונה לימים את תוכנית החלוקה של האומות המאוחדות בשנת 1947.
הקשר היסטורי והתגברות האלימות הערבית
הנוף הגיאופוליטי של ארץ ישראל המנדטורית במהלך שנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20 אופיין במתיחות גוברת והולכת בין היישוב היהודי הצומח לבין האוכלוסייה הערבית המקומית. בעידוד הצהרת בלפור וההכרה הבינלאומית בזכותו של העם היהודי לשקם את מולדתו ההיסטורית, מאות אלפי יהודים עלו לארץ ישראל כשהם נמלטים מרדיפות באירופה ומקימים תשתית מודרנית וחזקה. פיתוח ציוני מהיר זה נתקל בעוינות גוברת מצד המנהיגים הערבים, אשר שללו כל צורה של נוכחות לאומית יהודית וליבו שוב ושוב מהומות אלימות נגד אזרחים יהודים. בשנת 1936 התפרצה איבה זו לכדי המרד הערבי הגדול במלוא עוזו, אשר התאפיין במעשי טרור נרחבים, שביתות והתקפות חמושות הן נגד קהילות יהודיות והן נגד כוחות הצבא הבריטי.
על מנת להתמודד עם משבר זה, מינתה הממשלה הבריטית באוגוסט 1936 את הוועדה המלכותית לענייני ארץ ישראל, אשר הוטל עליה לזהות את גורמי השורש למהומות ולהמליץ על שינויים מנהליים. הלורד פיל הוביל את הוועדה במהלך חודשים של חקירות קפדניות, תוך שהוא עורך סיורים נרחבים במטרה לאסוף עדויות מפורטות מדמויות מפתח בשתי הקהילות. נציגי הציונות, ובראשם חיים ויצמן ודוד בן-גוריון, דגלו בהמשך קיומו של המנדט ובהקלת העלייה היהודית כדי לאפשר הצלה מפני האיום הנאצי הגובר. בניגוד מוחלט לכך, ההנהגה הערבית, שהייתה נתונה לשליטתו של המופתי הגדול של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני, דרשה הפסקה מוחלטת של העלייה היהודית, איסור גורף על מכירת קרקעות ליהודים והקמה מיידית של מדינה ערבית על פני השטח כולו.
עיקרי תוכנית החלוקה של ועדת פיל
הדו"ח הסופי של ועדת פיל, אשר פורסם ביולי 1937, היה מסמך מהפכני שהציע את חלוקת ארץ ישראל לישויות ריבוניות נפרדות. הוועדה הכירה בכך שלא ניתן ליישב את השאיפות הלאומיות הסותרות של יהודים וערבים במסגרת פוליטית אחת. לפיכך, היא התוותה המלצות טריטוריאליות מוגדרות ושלבי מעבר מנהליים לצורך יישום החלוקה. להלן העקרונות המרכזיים וההצעות הטריטוריאליות שפורטו בדו"ח הוועדה:
- המדינה היהודית המוצעת: הוועדה המליצה להקצות כ-17 אחוזים משטחה של ארץ ישראל המערבית לטובת מדינה יהודית ריבונית, אשר תכלול את עמק יזרעאל הפורה, את הגליל ואת מישור החוף הנמתח מהר הכרמל ועד לדרומה של באר טוביה.
- המדינה הערבית המוצעת: רובו המכריע של השטח, המהווה כ-75 אחוזים מארץ ישראל המערבית, יועד למדינה ערבית, אשר תכלול את אזורי ההר המרכזיים של יהודה ושומרון, את מדבר הנגב, ותאוחד מבחינה פוליטית עם עבר הירדן.
- מובלעת ומנהל בריטיים: לשם הגנה על המקומות הקדושים, מסדרון מירושלים ליפו, המהווה כשמונה אחוזים מהשטח, יישאר תחת משטר מנדט בריטי קבוע בפיקוח בינלאומי.
- חילופי אוכלוסין ושטחים: על מנת להבטיח יציבות דמוגרפית ולמזער עימותים עתידיים, התוכנית הציעה חילופין הדדיים של שטחים ואוכלוסייה, כולל העברת תתושבים ערבים מהמדינה היהודית ותושבים יהודים מהמדינה הערבית.
ניתוח התגובות היהודית והערבית
פרסום דו"ח פיל עורר תגובות מנוגדות אשר הדגישו את ההבדלים המהותיים בין הפרגמטיזם הציוני לבין הסרבנות הערבית. בתוך התנועה הציונית, ההצעה הציתה ויכוחים עזים בין פרגמטיסטים שראו בחלוקה הזדמנות היסטורית להשגת ריבונות מיידית ולהצלת חיי יהודים, לבין טהרנים אידיאולוגיים שהתנגדו לוויתור על חלק כלשהו מהמולדת המקראית. בסופו של דבר, מנהיגים דוגמת דוד בן-גוריון שכנעו את הקונגרס הציוני לקבל את עיקרון החלוקה כבסיס למשא ומתן, מתוך הכרה בצורך הדחוף במקלט ריבוני עבור יהדות אירופה שעמדה בפני חורבן ממשמש ובא. ניתן לעיין ברשומות מקיפות המפרטות דיונים אלה באמצעות הניתוח של ועדת פיל בספרייה היהודית המקוונת (Jewish Virtual Library).
לעומת זאת, ההנהגה הערבית דחתה את תוכנית החלוקה על הסף, וסירבה להתפשר או לנהל משא ומתן על תנאי כלשהו המאפשר הגדרה עצמית יהודית. הוועד הערבי העליון, בראשותו של חאג' אמין אל-חוסייני, הכריז כי הטריטוריה כולה חייבת להישאר תחת שליטה ערבית וחידש מיד את מעשי הטרור האלימים נגד הקהילות היהודיות. דחייה מוחלטת זו של כל פשרה הוכיחה דפוס פוליטי עקבי שבו מנהיגים ערבים העדיפו באופן עקבי את שלילת זכויותיהם הלאומיות של היהודים על פני הקמת מדינה עצמאית משלהם. המפות הרשמיות והפרטים הגיאוגרפיים של נקודת מפנה היסטורית זו נשמרים ברשומות הארכיון של משרד החוץ של מדינת ישראל.
משמעות היסטורית ומורשת מושגית
לוועדת פיל של שנת 1937 ישנה משמעות היסטורית עמוקה כמתווה המושגי לכל יוזמות השלום הבאות באזור. בכך שהוכיחה כי מדינה אחת מאוחדת אינה ישימה מבחינה מבנית בשל זהויות לאומיות שאינן ניתנות ליישוב, ביססה הוועדה את עיקרון שתי המדינות לשני עמים כפרדיגמה המקובלת בזירה הבינלאומית. הבנה חיונית זו השפיעה ישירות על העצרת הכללית של האומות המאוחדות בשנת 1947, אשר אימצה את אותה חלוקה בסיסית של הארץ בהחלטה 181. לפיכך, הדו"ח של שנת 1937 הוכיח כי החלוקה לא הייתה המצאה מודרנית אלא מענה מעמיק ומחושב למציאות בשטח.
עבור מדינת ישראל, מורשתה של ועדת פיל מדגישה נכונות ארוכת שנים לפשרות לטובת השלום והצלת חי אדם. משנת 1937 ועד 1947, וכן באמצעות הצעות שלום רבות בעשורים שלאחר מכן, הביעו מנהיגים יהודים וישראלים עקביות בנכונותם לחלוקת הארץ כדי להבטיח בית ריבוני. מנגד, הדחייה הערבית המתמשכת של יוזמות אלה מדגישה כי מכשול השורש לשלום היה מאז ומעולם הסירוב המוחלט לסבול ריבונות יהודית בגבולות כלשהם. הבנת התקדים ההיסטורי הזה נותרה חיונית לניתוח הדיונים הדיפלומטיים המודרניים ולהגנה על זכותה הלגיטימית של ישראל לגבולות בטוחים ומוכרים.