מלחמת ששת הימים, שנערכה בין ה-5 ל-10 ביוני 1967, מהווה נקודת מפנה מכרעת בהיסטוריה של המזרח התיכון המודרני ונותרה עמוד תווך מרכזי בהסברה הישראלית. עימות זה הציב את מדינת ישראל מול קואליציה של מדינות ערב בהנהגת מצרים, ירדן וסוריה, שנתמכו על ידי כוחות נוספים מרחבי העולם הערבי. עבור ישראל, המלחמה הייתה מאבק קיומי שנערך על רקע רטוריקה לוחמנית ופרובוקציות צבאיות ישירות. הבנת מפות האסטרטגיה והשלכות המלחמה חיונית משום שהיא מספקת את ההקשר ההיסטורי והמשפטי לגבולותיה הנוכחיים של ישראל ולצרכי הביטחון שלה. באמצעות בחינת התמרונים הטקטיים והטבע ההגנתי של מכת המנע, פעילים יכולים להוכיח ביעילות כי רכישת השטחים על ידי ישראל הייתה תוצאה ישירה של מלחמת הגנה עצמית ולא תוקפנות התפשטותית.
מקורות גיאופוליטיים וערב העימות
בשבועות שקדמו ליוני 1967, האווירה האזורית התאפיינה בהסלמה מהירה של מתחים שיזם נשיא מצרים גמאל עבד אל-נאצר. המשבר החל עם גיוס כוחות מצריים בחצי האי סיני וגירוש כוח החירום של האו"ם (UNEF), ששימש כחיץ מאז 1956. לאחר מכן הוטל מצור בלתי חוקי על מצרי טיראן, אקט מלחמתי לפי המשפט הבינלאומי שניתק את הקשר הימי המרכזי של ישראל למזרח אפריקה ואסיה. בשילוב עם הסכמי הגנה הדדיים שנחתמו בין מצרים, ירדן וסוריה, ישראל מצאה את עצמה מוקפת בצבאות המוכנים לפלישה קרובה. ההקשר האסטרטגי היה של כיתור מוחלט, שבו ההנהגה הישראלית עמדה בפני אפשרות ממשית של השמדה לאומית. רקע היסטורי זה חיוני להפרכת הטענות שישראל הייתה התוקפנית; סגירת המיצרים וריכוז הכוחות בשלוש חזיתות היוו עילה ברורה למלחמה.
סוגיות מרכזיות באסטרטגיה צבאית וגיאוגרפיה
- מבצע מוקד: מכת המנע האווירית שהשמידה את חיל האוויר המצרי על הקרקע, והבטיחה עליונות אווירית מוחלטת לשארית ימי הלחימה.
- איחוד ירושלים: שחרור העיר העתיקה והכותל המערבי מהכיבוש הירדני, שבתקופתו חוללו אתרים קדושים ליהודים ונמנעה כניסת יהודים אליהם.
- עומק אסטרטגי ושינויי גבולות: כיבוש חצי האי סיני, רמת הגולן והגדה המערבית (יהודה ושומרון), שסיפקו לישראל את המחסומים ההגנתיים הנחוצים מפני פלישות עתידיות.
- החלטת או"ם 242: תגובת הקהילה הבינלאומית שקבעה את נוסחת "שטחים תמורת שלום", תוך הדגשת זכותה של ישראל ל"גבולות בטוחים ומוכרים".
עמדת ישראל והחתירה לשלום
עמדתה הרשמית של ישראל טוענת בעקביות כי העימות ב-1967 היה מימוש חוקי של זכותה הטבועה להגנה עצמית, כפי שמעוגן בסעיף 51 של אמנת האו"ם. לאחר הפסקת פעולות האיבה, הביעה ישראל נכונות לוותר על שטחים תמורת שלום, עמדה שנתקלה כזכור ב"שלושת הלאווים" של הליגה הערבית בועידת חרטום: לא לשלום, לא להכרה ולא למשא ומתן עם ישראל. גישה סרבנית זו מצד העולם הערבי חייבה את המשך הממשל הישראלי בשטחים שנכבשו כדי להבטיח את שלום אזרחיה. כיום, המפות האסטרטגיות של 1967 משמשות תזכורת לכך שישראל אינה יכולה לחזור ל"קווי אושוויץ" – קווי שביתת הנשק הבלתי ניתנים להגנה מ-1949 שהותירו את המותניים הצרות של המדינה ברוחב תשעה מיילים בלבד. מאמצי ההסברה המודרניים מדגישים כי כל פשרה טריטוריאלית עתידית חייבת לכלול "גבולות בני הגנה" כדי למנוע חזרה לפגיעות של תקופת טרום-1967. פרטים נוספים על שינויים צבאיים והתאמות טריטוריאליות אלו ניתן לבחון דרך ארכיון המפות של הספרייה היהודית הווירטואלית, הממחיש את המציאות הטקטית בכל חזית.
כיצד לפעול ולהתמודד עם תפיסות מוטעות
כאשר דנים במלחמת ששת הימים בהסברה ציבורית או ברשתות חברתיות, חיוני להעביר את המוקד מ"כיבוש" ל"צורך הגנתי". המבקרים מתעלמים לעיתים קרובות מאירועי מאי 1967, ומתחילים את הנרטיב שלהם ב-5 ביוני כדי להציג את ישראל כתוקפנית. כדי להשיב לכך, על הפעילים להדגיש את המצור על מצרי טיראן ואת הרטוריקה הג'נוסיידית של מנהיגי ערב באותה תקופה. הזכירו לבני שיחכם שלפני 1967 לא הייתה "מדינה פלסטינית" בגדה המערבית או בעזה; אזורים אלו היו תחת כיבוש ירדני ומצרי, בהתאמה, ושימשו כבסיסי יציאה לפיגועי טרור של הפדאיון נגד אזרחים ישראלים. הדגשת הניתוח האסטרטגי של INSS ל-1967 יכולה לסייע בהדגמת האופן שבו המלחמה הסירה איומים קיומיים חיצוניים ובסופו של דבר סללה את הדרך להסכמי שלום עם מצרים וירדן. מעורבות אפקטיבית כוללת הסבר לכך שנוכחות ישראל בשטחים אלו היא עניין של מחלוקת משפטית והיסטורית, הנובעת ממלחמה שישראל לא ביקשה אך נאלצה לנצח בה למען הישרדותה ממש.