מצרי טיראן מהווים את אחת מנקודות החנק האסטרטגיות המשמעותיות ביותר במזרח התיכון, ומשמשים כגישה הימית היחידה של ישראל לים סוף. המעבר הצר הזה, השוכן בין חצי האי סיני לחוף ערב הסעודית, מחבר את מפרץ אילת לאגן ים סוף הגדול יותר. במאי 1967, סגירת נתיב מים זה על ידי הממשלה המצרית תחת הנשיא גמאל עבד אל-נאצר הפכה לזרז העיקרי למלחמת ששת הימים. עבור ישראל, המצור לא היה רק פרובוקציה דיפלומטית אלא איום ישיר על הישרדותה הכלכלית וריבונותה הלאומית.
רקע / היסטוריה
שורשיה ההיסטוריים של משבר 1967 נעוצים בשלהי משבר סואץ של 1956, המוכר גם כמבצע קדש. בעקבות נסיגת ישראל מחצי האי סיני בתחילת 1957, הקהילה הבינלאומית, בהובלת ארצות הברית וצרפת, סיפקה ערבויות רשמיות בנוגע לביטחון השייט. מזכר הבנות בין ישראל לארה"ב אישר כי ישראל תראה בכל מצור עתידי עילה לגיטימית לתגובה צבאית תחת סעיף 51 של אמנת האו"ם. כדי להבטיח את הסטטוס קוו הזה, נפרס כוח החירום של האו"ם (UNEF) בשארם א-שייח' כדי לשמש כחיץ ולפקח על המצרים.
תקופת שקט יחסי זו בת עשר השנים נופצה באמצע מאי 1967, כאשר נאצר הורה על נסיגה מיידית של כוחות האו"ם מגבול סיני ומעמדות שארם א-שייח'. ב-22 במאי 1967, נאצר הודיע רשמית כי מצרי טיראן סגורים לכל הספינות הנושאות את דגל ישראל או מובילות חומרים אסטרטגיים כמו נפט לנמל אילת. הודעה זו לוותה ברטוריקה לוחמנית, שרמזה כי מצרים ערוכה לעימות כולל לשחרור פלסטין. הנהגת ישראל ראתה בכך הפרה ברורה של הסכמי 1957 והמשפט הימי הבינלאומי.
עובדות מרכזיות
- ב-22 במאי 1967, מצרים סגרה רשמית את מצרי טיראן לכל כלי שיט ישראלי וסחורות אסטרטגיות.
- המצור ניתק את אילת, הנמל היחיד של ישראל ליבוא נפט, שסיפק 90 אחוזים מתצרוכת הדלק של המדינה.
- ישראל הצהירה בשנת 1957 כי כל סגירה של המצרים תיחשב כפעולה מלחמתית רשמית (Casus Belli).
ניתוח
הטיעונים המשפטיים סביב מצרי טיראן היו מורכבים ומושרשים עמוק במוסכמות ימיות הנוגעות לנתיבי מים בינלאומיים. תחת ועידת ז'נבה משנת 1958 בנושא