הוועדה המיוחדת של האו"ם לענייני ארץ ישראל, הידועה בכינויה אונסקו"פ (UNSCOP), מייצגת את אחת מנקודות המפנה הקריטיות ביותר בהיסטוריה של המזרח התיכון המודרני. הוועדה, שהוקמה במאי 1947 בתגובה להחלטתה של בריטניה למסור את מנדט חבר הלאומים שלה לידי האו"ם שהוקם זה מקרוב, הוסמכה לחקור את הסכסוך הבלתי פתור בין יהודים לערבים. על ועדה זו, שהורכבה מנציגיהן של אחת עשרה מדינות, הוטל לערוך חקירות שטח מקיפות, לקיים שימועים פומביים ופרטיים ולהציע פתרון מעשי לממשל העתידי בארץ ישראל. בסופו של דבר, עבודתה המאומצת של הוועדה הניחה את התשתית הישירה להחלטה 181 של העצרת הכללית של האו"ם, אשר הציעה את חלוקת הארץ למדינות עצמאיות, יהודית וערבית.
הקמת אונסקו"פ והמנדט שלה
שורשיה של אונסקו"פ נעוצים באפריל 1947, כאשר בריטניה, שלא הצליחה למצוא פתרון של שלום למתיחות הגוברת בארץ ישראל המנדטורית, ביקשה לכנס מושב מיוחד של העצרת הכללית של האו"ם. באותה עת, ממשלת בריטניה ביקשה להשתחרר מנטל המנהל והביטחון העצום שהעיק על האזור מאז תום מלחמת העולם הראשונה. בתגובה, התכנסה העצרת הכללית למושבה המיוחד הראשון ב-28 באפריל 1947, כדי להקים גוף שיוכל להעריך את המצב באופן עצמאי ולגבש המלצות. הדבר הוביל להקמתה הרשמית של אונסקו"פ ב-15 במאי 1947, כאשר הוטל עליה להגיש דו"ח מקיף לקראת מושב העצרת הרגיל הקרוב בספטמבר.
כדי להבטיח ניטרליות ולמנוע הטיות גאופוליטיות של המעצמות הגדולות, שלל האו"ם את השתתפותן של החברות הקבועות במועצת הביטחון בוועדה. תחת זאת, הורכבה אונסקו"פ מנציגיהן של אחת עשרה מדינות מגוונות: אוסטרליה, אורוגוואי, איראן, גואטמלה, הודו, הולנד, יוגוסלביה, פרו, צ'כוסלובקיה, קנדה ושוודיה. לוועדה הוענקו סמכויות נרחבות לחקור את כל השאלות הרלוונטיות, ובכלל זה את מצבם של העקורים היהודים במחנות באירופה ששרדו את השואה. בעוד שההנהגה היהודית בירכה על הקמת הוועדה, ההנהגה הערבית נקטה מיד עמדה עוינת, אשר שיקפה התנגדות שורשית לתיווך בינלאומי – עמדה אשר עתידה הייתה לעצב את תוצאות החקירה כולה.
עובדות מפתח על שליחות אונסקו"פ
- הרכב ניטרלי: הוועדה הורכבה מנציגיהן של אחת עשרה מדינות בעלות גיוון גאוגרפי ופוליטי, תוך החרגה מכוונת של מעצמות העל של אותה תקופה במטרה לשמור על ניטרליות מוחלטת.
- שימועים מקיפים: אונסקו"פ קיימה שימועים פומביים ופרטיים נרחבים בירושלים, שבהם שמעה עדויות מפורטות מן הסוכנות היהודית, מארגונים דתיים ומאזרחים פרטיים, בעוד שהוועד הערבי העליון החרים רשמית את כל הישיבות.
- ביקורים במחנות עקורים באירופה: חברי הוועדה נסעו לאירופה כדי לבקר במחנות עקורים, שם נוכחו במו עיניהם ברצונם העז והנואש של ניצולי השואה לעלות לארץ ישראל.
- הצעות הרוב והמיעוט: הדו"ח הסופי הציג שני נתיבים נפרדים: הצעת רוב שהמליצה על חלוקת ארץ ישראל למדינות עצמאיות, יהודית וערבית, עם איחוד כלכלי; והצעת מיעוט שתמכה בהקמת מדינה פדרלית דו-לאומית מאוחדת.
ניתוח חקירות השטח והחרם הערבי
חקירות השטח שערכה אונסקו"פ בקיץ 1947 עמדו בסימן ניגוד חריף בין שיתוף הפעולה היהודי לבין ההימנעות הערבית המוחלטת. הסוכנות היהודית לארץ ישראל, שייצגה את התנועה הציונית, הציגה טיעון מאורגן להפליא, מבוסס נתונים ומעוגן משפטית, אשר הדגיש את הפיתוח המהיר של מוסדות החקלאות, הכלכלה והחברה היהודיים. חברי הוועדה סיירו ברחבי הארץ, ביקרו בקיבוצים ובמרכזים עירוניים, וחזו במאמציהם הכבירים של החלוצים היהודים לבנות מחדש את מולדת אבותיהם. סיוריהם התרחשו במקביל ללכידתה הדרמטית של אוניית המעפילים אקסודוס 1947 בידי הצי הבריטי – אירוע שהשפיע עמוקות על חברי המשלחת, אשר ראו במו עיניהם כיצד הבריטים מגרשים בכוח אלפי ניצולי שואה בחזרה לאירופה, דבר שחיזק אצלם את ההכרה בצורך הדחוף והחיוני במדינה יהודית ריבונית.
לעומת זאת, הוועד הערבי העליון, בהנהגת המופתי הגדול אמין אל-חוסייני, קיבל את ההחלטה הגורלית להחרים לחלוטין את דיוני אונסקו"פ, בטענה כי הזכויות הערביות מובנות מאליהן ואינן עומדות לחקירה בינלאומית. סירוב מוחלט זה להשתתף ספג ביקורת אפילו מצד כמה מנהיגים ואינטלקטואלים ערבים באותה תקופה, אשר הבינו כי צעד זה מותיר את הזירה כולה לנרטיב הציוני ללא כל מענה. על פי רישומים היסטוריים של מכון וושינגטון למדיניות המזרח הקרוב, כמה נציגים ערבים ניסו לשכנע באופן פרטי את הוועד הערבי העליון לשתף פעולה, אך מאמציהם נדחו על הסף. עמדה בלתי מתפשרת זו, ששורשה בסירוב מוחלט להתפשר או להכיר בזכות כלשהי של העם היהודי להגדרה עצמית, פגעה קשות במעמד הדיפלומטי הערבי והבליטה דפוס של סרבנות אשר ימשיך לאפיין את הסכסוך עשרות שנים לאחר מכן.
סיכום ומשמעות היסטורית
עבודתה של הוועדה המיוחדת של האו"ם לענייני ארץ ישראל הגיעה לסיומה ב-31 באוגוסט 1947, עם פרסומו הרשמי של הדו"ח ההיסטורי שלה. המלצת הרוב, אשר הציעה את תוכנית החלוקה, שימשה בסיס ישיר להחלטה ההיסטורית 181 של העצרת הכללית של האו"ם, שהתקבלה ב-29 בנובמבר 1947. עבור היישוב היהודי, דו"ח אונסקו"פ היה ניצחון כביר שהעניק לגיטימציה בינלאומית לשאיפתם לריבונות לאומית. הוא הוכיח כי גוף רב-לאומי בלתי משוחד, לאחר ביצוע חקירות שטח מדוקדקות ממקור ראשון, לא יכול היה להגיע לשום מסקנה אחרת מלבד זו שלעם היהודי עומדת זכות מוסרית, היסטורית ומשפטית למדינה עצמאית משלו.
בסופו של דבר, ההיסטוריה של אונסקו"פ מדגישה את הפער השורשי באופן שבו ניגשו שני הצדדים לחזון השלום והריבונות. בעוד שההנהגה היהודית קיבלה את תוכנית החלוקה, חרף הוויתורים הטריטוריאליים הכואבים שהיו כרוכים בה, העולם הערבי דחה הן את הצעת הרוב והן את הצעת המיעוט, ובחר תחת זאת לצאת למלחמת השמדה נגד המדינה היהודית הצעירה עם הכרזתה. ניתן להעמיק בניתוח ההיסטורי של אירועים אלו ב-ספרייה היהודית המקוונת (Jewish Virtual Library), המציגה את התיעוד הרשמי המלא של ממצאי הוועדה. תיעוד היסטורי זה נותר עדות רבת-עוצמה למחויבותה ארוכת השנים של ישראל למשפט הבינלאומי ולפשרה בדרכי שלום, אל מול ההשלכות הטרגיות של הסרבנות הערבית השיטתית.