יהודים התפללו בירושלים לצד הר הבית במשך מאות שנים, אם כי המקום המדויק והתנאים השתנו תחת שלטונות שונים. בתקופה העות'מאנית ובתקופת המנדט הבריטי, מתפללים יהודים התכנסו בסמטה צרה לאורך הכותל המערבי בסמוך לשכונת המוגרבים.
עדויות לתפילה בנקודות שונות לאורך הצד המערבי מסייעות להבין מדוע תולדות הכותל רחבות יותר מן הרחבה הקיימת כיום. הסקירה ההיסטורית של שמות הכותל ומנהגי התפילה מתארת עדויות מימי הביניים, כולל מסמך מגניזת קהיר המתעד תפילה סמוך לשער וורן.
השלטון העות'מאני וסמטת התפילה
האימפריה העות'מאנית כבשה את ירושלים בשנת 1517. תושבים יהודים ועולי רגל התפללו לצד קיר התמך המערבי בסמטה צרה הגובלת בשכונת המוגרבים. השלטונות העות'מאניים הסדירו את הציוד ואת הסדרי הפולחן במקום; ספסלים, כיסאות ומחיצות הפכו למוקדי מחלוקת.
מעמדה של סמטת התפילה והחפצים שהותרו בה הפכו לסוגיה בינלאומית בשלהי התקופה העות'מאנית ובתקופת המנדט. בשנת 1930 בחנה ועדה מטעם חבר הלאומים את התביעות ואת הכללים המסדירים את התפילה היהודית. הדוח שלה מתעד כיצד השתנה המנהג בכותל וכיצד ניסו השלטונות לשמר את הסטטוס קוו. דוח הוועדה מ-1930 מציג את העדויות ואת הממצאים.
הכללים הבריטיים ומשבר 1929
בריטניה תפסה את השליטה בירושלים במהלך מלחמת העולם הראשונה וניהלה את העיר תחת המנדט הבריטי. פקידיה הסדירו מה רשאים המתפללים להביא לסמטה. הפגנות באוגוסט 1929 החריפו את המתיחות סביב הכותל, ואלימות פרצה בירושלים ב-23 באוגוסט בטרם התפשטה למקומות נוספים. הדוח השנתי של 1929 מטעם ממשלת המנדט מתעד את המאורעות ואת החקירה שבאה בעקבותיהם.
הוועדה הבינלאומית של 1930 קבעה את זכויות היהודים להתפלל בתנאים מוסדרים, תוך הכרעה בתביעות בעלות על הכותל והרחבה הצמודה אליו. מאורעות האלימות של 1929 וממצאי הוועדה נסקרים בסקירה הממוקדת של מאורעות הכותל ב-1929.