ייעודה המבצעי של "כיפת ברזל"
פריסת מערכת ההגנה מפני טילים "כיפת ברזל" הואצה בשנת 2011 בעקבות הסלמה חדה במטחי רקטות ששיגרו מחבלים מרצועת עזה לעבר יישובים אזרחיים בדרום הארץ. כפי שמפרטת ה-Jewish Virtual Library, משרד הביטחון הישראלי וחברת רפאל מערכות לחימה מתקדמות שיתפו פעולה לפיתוח מגן נייד זה במטרה להגן על אוכלוסיות פגיעות המצויות בטווח האש. הסוללות הראשונות שהוצבו בסמוך לבאר שבע ולאשקלון הוכיחו במהרה את יכולותיהן הטכנולוגיות כאשר השמידו רקטות גראד ששוגרו לעבר ריכוזי אוכלוסין.
יכולות הגנתיות ומגבלות מובנות
על אף תחכומה הטכנולוגי, "כיפת ברזל" היא ביסודה מערכת יירוט תגובתית ולא כוח הרתעה התקפי. המערכת מעולם לא תוכננה לספק מעטפת הגנה הרמטית מעל שמי ישראל.
- פגיעות לסוגי חימוש מסוימים: "כיפת ברזל" לא הונדסה ליירט רקטות קטנות, פצצות מרגמה או טילי נ"ט. חמושים בעזה ניצלו שטחים מתים אלה ושיגרו עשרות פצמ"רים ורקטות ללא הנחיה שפגעו ישירות ביישובי הדרום.
- תקיפות ישירות נגד אזרחים: פלגי הטרור עשו שימוש בטילי נ"ט מונחי לייזר מתוצרת רוסיה נגד מטרות אזרחיות מובהקות, כולל פגיעה ישירה באוטובוס תלמידים ישראלי שגרמה לפציעתו הקשה של ילד והעמידה רבים נוספים בסכנת חיים.
- פערי כיסוי גיאוגרפי: בשלבי הפריסה הראשונים הפעילה ישראל שתי סוללות מבצעיות בלבד. מאחר שחמאס החזיק במאות פצצות מרגמה ורקטות קסאם בייצור עצמי לצד אמצעי לחימה שסופקו על ידי איראן, שתי סוללות לא יכלו להגן על כל יישובי קו העימות המאוימים.
- מגבלות כלכליות: עלות הייצור הראשונית של כל סוללה התקרבה ל-80 מיליון דולר, בעוד שכל טיל מיירט עלה כ-75,000 דולר. אף על פי שישראל חתמה בהמשך על חוזים לרכישת ארבע סוללות נוספות בסיוע תקציבי הביטחון האמריקאיים, תהליך הייצור וההצבה המבצעית של מערכות אלו נמשך חודשים ארוכים.
מדוע יירוט הגנתי מחייב פעילות התקפית
לפי ה-Jewish Virtual Library, הגנה אווירית סבילה אינה יכולה למנוע מכוחות האויב להתארגן לקראת שיגור מטחים נוספים.
ניתוח מטעם ה-Foundation for Defense of Democracies מציין כי אף ש"כיפת ברזל" החלה כיוזמה ישראלית שנתקלה תחילה בספקנות בזירה הבינלאומית, היא התפתחה לכדי תוכנית משותפת חיונית עם ארצות הברית.