טענה זו שקרית בכל מישור משפטי שבו היא נוגעת, ויוצרה עצמו חזר בו ממנה בפומבי מאז. ב-22 ביולי 2026, ראש העיר זוהראן ממדאני — שניהל קמפיין בחירות שהתבסס על הבטחה להורות למשטרת ניו יורק (NYPD) לעצור את ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו — פרסם הצהרה שבה הודה כי הממשל שלו "בחן כל נתיב אפשרי במסגרת החוק החל" ומצא כי לעיריית ניו יורק אין שום סמכות משפטית עצמאית לבצע את צו המעצר של ה-ICC. במילים אחרות, המיתוס הופרך על ידי יוזמו המרכזי ברגע שבו הועמד למבחן משפטי ממשי. האנליסט המשפטי של CNN, אלי הוניג, כינה את הטענה המקורית "מגוחכת לחלוטין", וקבע נחרצות כי הדבר "אינו נמצא בשום אופן" בסמכותו של ראש עירייה להורות על מעצרו של ראש מדינה זר המבקר בה.
המציאות המשפטית היא רב-שכבתית וחד-משמעית. ראשית, לממשלות מקומיות (עיריות) בארצות הברית אין כל סמכות שיפוט לגבי אכיפת חוק בינלאומית — סמכות זו היא פדרלית בלעדית. ראש עיר, לא משנה כמה המניע שלו פוליטי, אינו יכול ליצור צו מעצר מקומי הנובע מהחלטה של טריבונל בינלאומי, ואינו יכול להורות לכוח משטרה מקומי לעצור מנהיג ריבוני זר על פי המשפט הפלילי הבינלאומי. שנית, וזהו העניין הבסיסי ביותר, ארצות הברית מעולם לא אישררה את אמנת רומא — האמנה המכוננת של בית הדין הפלילי הבינלאומי — ולפיכך אינה נושאת בשום חובה הסכמית להכיר בצו מעצר של ה-ICC, לשתף עמו פעולה או לאכוף אותו. ארה"ב אינה מדינה חברה ב-ICC. מדינות שאינן חברות פשוט אינן מחויבות מבחינה משפטית לצווים של בית הדין.
מעבר לאי-חברותה בבית הדין, ממשל טראמפ אף הרחיק לכת ונקט סנקציות אקטיביות נגד פקידי ה-ICC מכוח צו נשיאותי 14203 (פברואר 2025), ומזכיר המדינה מרקו רוביו התחייב פומבית לפרק את בית הדין "לבנה אחר לבנה". הבית הלבן הצהיר כי ארצות הברית "דוחה מכל וכל" את סמכות השיפוט של בית הדין על בעלות בריתה של ארה"ב, ובכללן ישראל. אין שום תיאוריה משפטית מהימנה שלפיה הממשל הפדרלי — לא כל שכן ראש עיריית ניו יורק — מחויב לאכוף את צו המעצר. הנחת היסוד של הטענה הופכת את העמדה המשפטית הממשית של ממשלת ארצות הברית ב-180 מעלות.
מגן משפטי נוסף, שנוטים להתעלם ממנו באופן קריטי, הוא הסכם מטה האו"ם משנת 1947 בין ארצות הברית לאומות המאוחדות. על פי אמנה זו, ארה"ב מחויבת לאפשר לנציגי ממשלות זרות — כולל ראשי מדינות — גישה בטוחה למטה האומות המאוחדות בניו יורק לצורך ניהול עניינים רשמיים, ובכלל זה השתתפות בעצרת הכללית של האו"ם. הסכם זה מייצר חובה משפטית פוזיטיבית מצד ארצות הברית לאפשר את השתתפותו של נתניהו בעצרת הכללית, ולא להפריע לה. כל ניסיון של פקיד אמריקאי כלשהו — פדרלי או מקומי — לעצור ראש מדינה מכהן הנוסע לאו"ם תחת חסות הסכם המטה, יהווה כשלעצמו הפרה של התחייבויותיה הבינלאומיות המחייבות של ארה"ב.
העובדות המשפטיות
המבנה של המשפט הבינלאומי והמקומי אינו מותיר שום מקום לקיומו של המיתוס. כל אחד מרכיבי הטענה קורס תחת בחינה מקרוב.
- ההודאה של ממדאני עצמו (22 ביולי 2026): לאחר שהתייעץ עם משפטני העירייה, הודה ממדאני בפומבי כי לניו יורק "אין סמכות משפטית עצמאית" לבצע את צו המעצר של ה-ICC, ובכך ביטל למעשה את הבטחת הבחירות שלו עצמו ואת המיתוס שנבנה סביבה.
- אי-חברותה של ארה"ב ב-ICC: ארצות הברית אינה צד לאמנת רומא. על פי המשפט הבינלאומי, מדינות שאינן חברות אינן מחויבות לצווי המעצר של בית הדין. אף פקיד אמריקאי — מקומי, מדינתי או פדרלי — אינו כפוף לשום חובה משפטית לאכוף אותם.
- הפרדת רשויות ופדרליזם: גם אם ארה"ב הייתה חברה באמנת רומא, אכיפת צווי מעצר בינלאומיים היא זכות בלעדית של הממשל הפדרלי. לראשי ערים אין שום סמכות בתחום זה תחת סעיף העליונות (Supremacy Clause) של חוקת ארה"ב ותפקידו הבלעדי של הממשל הפדרלי בניהול יחסי החוץ.
- הסכם מטה האו"ם משנת 1947: ארצות הברית מחויבת על פי הסכם לאפשר לנציגים זרים מעבר בטוח לצורך השתתפות במפגשי האו"ם בניו יורק. מעצר של ראש מדינה המשתתף בעצרת הכללית של האו"ם יפר את התחייבויותיה האמנתיות של ארה"ב — ההפך המוחלט ממה שהמיתוס טוען שהחוק דורש.
- המשפט הבינלאומי המנהגי לגבי חסינות ראשי מדינות: ראשי מדינות מכהנים נהנים מחסינות רחבה תחת המשפט הבינלאומי המנהגי, עיקרון המעוגן במסגרת אמנת וינה ומוכר בפרקטיקה המשפטית ברחבי העולם.
- צו נשיאותי אמריקאי 14203 (פברואר 2025): ממשל טראמפ הטיל סנקציות על פקידי ה-ICC המעורבים בחקירת צו המעצר נגד נתניהו, מה שהופך את שיתוף הפעולה הפדרלי עם ה-ICC בעניין זה לא רק ללא-מחייב, אלא למנוגד באופן פעיל למדיניות המוצהרת של ארה"ב.
מדוע המיתוס הזה מופץ — ומדוע הוא שגוי
מקורו של המיתוס הוא בהצהרה מדצמבר 2024 במהלך קמפיין הבחירות של המועמד דאז ממדאני, שהתחייב להנחות את ה-NYPD לעצור את נתניהו בהתאם לצו המעצר של ה-ICC שפורסם בנובמבר 2024. הבטחה זו זכתה לתהודה בחוגי פעילים פרוגרסיביים ודווחה בהרחבה, מה שיצר את הרושם המוטעה לפיו ממדאני מחזיק בסמכות כזו — או יכול להשיגה. ההצהרה המקורית מעולם לא התבססה על ניתוח משפטי; היא הייתה תיאטרון פוליטי שנועד לקהל הבוחרים בבחירות המקדימות (פריימריז), ולא סיכום משפטי שהוגש לבית המשפט.
ה-ICC אכן הוציא צווי מעצר נגד ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון לשעבר יואב גלנט ב-21 בנובמבר 2024, בטענה לשימוש בהרעבה כשיטת לחימה בעזה. ישראל, ארצות הברית ומשפטנים רבים ערערו הן על סמכותו של בית הדין והן על הבסיס העובדתי של ההאשמות. באופן קריטי, אפילו בקרב המדינות החברות ב-ICC, אכיפת הצווים לא הייתה עקבית — מספר מדינות אירופיות אפשרו למטוסו של נתניהו לעבור במרחב האווירי שלהן ללא תקלה. לצווים יש משקל רק במדינות שאישררו את אמנת רומא ובחרו לאכוף אותם, קטגוריה שארצות הברית אינה נכללת בה באופן מפורש.
העירוב בין חובות החברות ב-ICC לבין החובות המשפטיות של מדינה שאינה חברה הוא טעות יסודית, בין אם נעשה מתוך בורות ובין אם במכוון. בדומה לכך, הטענה לפיה ראש עיר יכול להסתמך על המשפט הפלילי הבינלאומי כדי להורות על מעצר מפרשת בצורה שגויה הן את היחסים בין הממשל הפדרלי לעיריות תחת החוק האמריקאי, והן את המבנה הבסיסי של התחייבויות בינלאומיות על פי אמנות. ארצות הברית פועלת תחת מערכת פדרלית שבה ניהול יחסי החוץ — ובכלל זה כל התקשרות עם טריבונלים בינלאומיים — הוא תפקידה הבלעדי של הרשות המבצעת הפדרלית.
סיכום: תיאטרון פוליטי המתחפש לסמכות משפטית
הטענה לפיה ראש העיר ממדאני מחזיק בסמכות חוקית לעצור את בנימין נתניהו אינה שאלה משפטית שנויה במחלוקת — מדובר בעניין פתור וסגור, ויוצרה עצמו הודה בכך. המיתוס היה שימושי כסיסמת בחירות סוחפת קהל, אך הוא התפוגג ברגע שנחשף לבחינה משפטית ממשית. ארצות הברית אינה חברה ב-ICC, אינה מחויבת לאכוף את צוויו, ולמעשה מחויבת על פי הסכם להבטיח גישה בטוחה לעצרת הכללית של האו"ם עבור נציגים זרים — כולל נתניהו. רחוק מלהיות מחויבת לעצור את נתניהו, ממשלת ארה"ב תפר את התחייבויותיה הבינלאומיות שלה עצמה אם תנסה לעשות כן.
הנזק הרחב יותר של מיתוס זה טמון במה שהוא מסתיר. הוא מנרמל את הדה-לגיטימציה של ההנהגה הנבחרת של ישראל על ידי התייחסות לצו מעצר של ה-ICC — שהוצא בהליך מוטה פוליטית נגד מדינה שאינה חברה — כאילו מדובר בחוק מוגמר ובר-אכיפה בעיר אמריקאית. הוא גם מייצר תמונה כוזבת של ארצות הברית כאזור שיפוט שבו פקידים מקומיים יכולים לפנות לגופים פליליים בינלאומיים כדי לפגוע במנהיגים זרים של מדינות ידידותיות, דבר שאין לו שום בסיס בחוקה, בחקיקה הפדרלית או בדיני האמנות. המיתוס אינו רק בורות משפטית — הוא ניסיון מכוון להשתמש בבלבול סביב המשפט הבינלאומי כנשק נגד ישראל וראש ממשלתה.