מיתוס
The ICC arrest warrant issued against Benjamin Netanyahu legally and definitively establishes that he is a convicted war criminal under international law, and any democratic nation that hosts him is therefore complicit in genocide.
עובדה
An ICC arrest warrant is a pre-trial investigative instrument — not a conviction. Netanyahu has never been tried, found guilty, or convicted of any crime by any court. No international tribunal has determined that Israel has committed genocide.
טענה זו מתיכה שלושה מושגים משפטיים נפרדים – צו מעצר, הרשעה פלילית וקביעה בדבר רצח עם – לכדי כזב אחד מסית. לצו המעצר של ה-ICC שהוצא נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו ב-21 בנובמבר 2024 יש משקל משפטי של אפס מוחלט כפסק דין. מדובר בכלי מקדמי שהוצא ברף הראייתי הנמוך ביותר במסגרת הדיונית של ה-ICC: "יסוד סביר להניח". סטנדרט זה אינו מהווה הוכחה לאשמה, ואינו שווה ערך בשום אופן לרף של "מעבר לספק סביר" הנדרש להרשעה פלילית. הצגת צו מעצר כהרשעה אינה רק הגזמה – היא סילוף יסודי של האופן שבו המשפט הפלילי הבינלאומי פועל.
מה באמת אומר צו המעצר של ה-ICC לפי המשפט הבינלאומי
חוקת רומא – אמנת היסוד של ה-ICC – מעגנת את חזקת החפות בסעיף 66, וקובעת באופן חד-משמעי כי "כל אדם ייחשב חף מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתו בפני בית הדין בהתאם למשפט החל". צו מעצר לפי סעיף 58 רק משקף כי לשכת קדם-המשפט מצאה "יסוד סביר להניח" שהאדם נושא באחריות פלילית. זהו השלב הראשון והנמוך ביותר בסולם שיפוטי ארוך הכולל אישור אישומים, הליכי משפט מלאים ותהליך ערעור – שום דבר מכל אלה לא התרחש במקרה של נתניהו.
באופן מכריע, סעיף 63 של חוקת רומא אוסר על קיום משפטים שלא בפני הנאשם (in absentia): ה-ICC אינו יכול אפילו להתחיל במשפט עד שהנאשם נמצא במשמורת הפיזית של בית הדין. נתניהו לא נעצר, לא הופיע בפני בית הדין ולא נשפט. לאחר שני עשורים של פעילות בעלות של מיליארדי דולרים, ה-ICC הרשיע תשעה אנשים בלבד בסך הכל – אף אחד מהם אינו ישראלי. נתניהו נותר, בכל מובן רלוונטי של המילה, חף מפשע לפי המשפט הבינלאומי.
על פי ניתוח של המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), הצו התבסס על טענות המתייחסות לתקופה שבין ה-8 באוקטובר 2023 ל-20 במאי 2024 – המועד שבו התבקש הצו – והראיות התומכות במסקנות השופטים "נותרו חסויות". האישומים לא אושרו באמצעות הליכים אדברסריים, חקירה נגדית של ראיות או כל אחת מהגנות ההליך ההוגן שמשפט מלא מעניק.
הסמכות השנויה במחלוקת ובדיית רצח העם
ישראל אינה חברה בחוקת רומא. היא חתמה על האמנה בשנת 2000 אך, בדומה לארצות הברית, הודיעה רשמית למזכיר הכללי של האו"ם כי אין בכוונתה לאשרר אותה. הן וושינגטון והן ירושלים דחו בעקביות ובמפורש את סמכות השיפוט של ה-ICC על אזרחיהן. ארצות הברית – שגם היא אינה חברה בבית הדין – הגדירה את פעולת ה-ICC כנעדרת סמכות שיפוט ו"שערורייתית", כאשר הנשיא ביידן הצהיר כי "אין שום הקבלה – שום הקבלה – בין ישראל לחמאס". ממשל טראמפ חיזק עמדה זו על ידי הטלת סנקציות על פקידי ה-ICC בשל חריגתם מסמכותם נגד אנשי סגל אמריקאים וישראלים כאחד.
הטענה כי אירוח נתניהו הופך מדינה דמוקרטית ל"שותפה לרצח עם" אינה סטנדרט משפטי המצוי באמנה, חוק או פסיקת בית משפט כלשהי. מדובר בסיסמה פוליטית. אף בית משפט בינלאומי לא מצא את ישראל אשמה ברצח עם. בית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ) הוציא צווי ביניים (סעדים זמניים) בתביעה של דרום אפריקה נגד ישראל – צעדים שהם מניעתיים, ולא קובעים עובדות – ובמפורש לא קיבל שום קביעה לגבי רצח עם. צו ביניים המורה לישראל לנקוט צעדים למניעת נזק אפשרי שונה באופן קטגורי מקביעה של רצח עם, הדורשת הוכחה של כוונה ספציפית להשמיד קבוצה, כולה או חלקה. שני ההליכים – התיק האזרחי ב-ICJ וצווי המעצר הפליליים ב-ICC – הם מנגנונים משפטיים נפרדים לחלוטין שפעילים נוהגים לערבב ביניהם בכוונה כדי לייצר רושם מוטעה של קביעה משפטית סופית.
מדוע המיתוס הזה קיים ומדוע הוא מסוכן
נרטיב זה הוא אסטרטגיית "לוחמה משפטית" (Lawfare) מכוונת – שימוש פוליטי במוסדות משפטיים בינלאומיים כדי להשיג באמצעות לחץ שיפוטי את מה שלא ניתן להשיג באמצעים צבאיים או דיפלומטיים. כפי שתיעד ארגון NGO Monitor, חקירת ה-ICC נגד ישראל התאפשרה בעצמה עקב אי-סדרים פרוצדורליים: בית הדין איפשר לרשות הפלסטינית – ישות שאינה מוכרת באופן אוניברסלי כמדינה ריבונית – להצטרף לחוקת רומא, החלטה ששופט מיעוט ב-ICC כינה ככזו ש"אין לה בסיס משפטי בחוקת רומא, ועוד פחות מכך במשפט הבינלאומי הפומבי". סמכות השיפוט של ה-ICC במקרה זה אינה הלכה פסוקה; היא שנויה במחלוקת ונדחית על ידי ממשלות דמוקרטיות רבות.
המיתוס מזיק בדיוק בגלל מה שהוא דורש: שדמוקרטיות יתייחסו להאשמה בלתי מוכחת כאל פסק דין סופי, ושבודדו את ראש הממשלה הנבחר של דמוקרטיה עמיתה על בסיס צו שהוציא גוף פוליטי בעל סמכות שנויה במחלוקת. הדבר הופך כל עיקרון של הליך הוגן שחברות דמוקרטיות רואות בו תשתיתי. הוא משמש גם כמנגנון לכפות על ממשלות דמוקרטיות לנטוש בעלת ברית המעורבת במלחמת הגנה עצמית לגיטימית נגד ארגון טרור מוכרז – חמאס – שמעשי הטבח שלו ב-7 באוקטובר 2023 הציתו את הסכסוך כולו.
המציאות המשפטית והמוסרית
צו מעצר של ה-ICC הוא תחילתו של הליך משפטי, לא סיומו. נתניהו לא הורשע, לא נשפט, ואף לא אושרו נגדו אישומים בשימוע מלא. אשמת רצח העם נגד ישראל נותרת בלתי מבוססת ובלתי מוכחת על ידי פסיקה סופית כלשהי של בית משפט בינלאומי מוסמך. מדינות דמוקרטיות המקיימות מגעים עם נתניהו אינן שותפות לשום פשע – הן מממשות את זכותן הריבונית לשמור על יחסים עם ממשלתה של בעלת ברית דמוקרטית, תוך ציות מלא למשפט הבינלאומי כפי שהוא קיים בפועל. הפצת המיתוס הזה אינה מקדמת צדק; היא מקדמת קמפיין שמטרתו לשלול את הלגיטימיות של זכותה של ישראל להתקיים ולהגן על עצמה על ידי הלבנת מטרות פוליטיות בשפה משפטית.