מיתוס
בית הדין הבינלאומי לצדק פסק רשמית בשנת 2024 כי ישראל אשמה מבחינה משפטית באפרטהייד – הרשעה מחייבת המטילה חובה על כל 193 המדינות החברות באו"ם לנתק לאלתר את היחסים הדיפלומטיים, המסחריים והצבאיים עם ישראל, או להתמודד עם האשמה בשותפות לפשע של משטר בלתי חוקי.
עובדה
בית הדין הבינלאומי לצדק (ה-ICJ) פרסם חוות דעת מייעצת בלתי מחייבת ביולי 2024, שקבעה כי הנוכחות הישראלית בשטחים אינה חוקית, אך לא קיבל שום "הרשעה" פלילית בגין אפרטהייד; לחוות הדעת אין מנגנון אכיפה מחייב, והיא אינה מטילה שום חובה משפטית על אף מדינה חברה באו"ם לנתק את יחסיה עם ישראל.
טענה זו מכילה מספר רבדים של עיוות משפטי מכוון, שכל אחד מהם נועד להציג באופן מסולף את מה שבית הדין הבינלאומי לצדק עשה בפועל ואת הסמכות שבידיו. ב-19 ביולי 2024, פרסם בית הדין חוות דעת מייעצת – מונח משפטי רשמי השונה באופן קטגורי מפסק דין מחייב או מהרשעה פלילית. חוות הדעת קבעה כי נוכחותה המתמשכת של ישראל בשטחים הפלסטיניים הכבושים אינה חוקית וקראה לסיומה, אך היא לא "הרשיעה" את ישראל באפרטהייד מבחינה פלילית או אזרחית, ולא הטילה שום חובה אוטומטית או מחייבת על אף אחת מ-193 המדינות בעולם. תיאור חוות הדעת כ"הרשעה מחייבת" אינו עניין של פרשנות – אלא שקר עובדתי המהפך את מבנה היסוד של המשפט הבינלאומי.
העובדות המשפטיות: חוות דעת מייעצות מול פסקי דין מחייבים
בית הדין הבינלאומי לצדק פועל בשני מסלולים משפטיים נפרדים. הראשון הוא סמכות שיפוט בעניינים שנויים במחלוקת (Contentious Jurisdiction), שבאמצעותה הוא פוסק פסקי דין מחייבים בסכסוכים בין מדינות – אך ורק כאשר שני הצדדים נתנו את הסכמתם לסמכותו של בית הדין. המסלול השני הוא סמכות שיפוט מייעצת (Advisory Jurisdiction), שבה הוא משיב לשאלות משפטיות המופנות אליו על ידי אורגנים של האו"ם, כגון העצרת הכללית. חוות דעת מייעצות, המוסדרות תחת סעיף 65 לחוקת בית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ Statute), הן באופן מפורש בלתי מחייבות. הן נושאות משקל מוסרי ופוליטי, אך אינן יוצרות התחייבויות הניתנות לאכיפה משפטית על מדינה כלשהי. אין מדובר כאן באותיות קטנות או בעניין טכני – אלא בעקרון יסוד שבית הדין מדגיש מחדש בכל הליך מייעץ מרכזי.
- חוות הדעת מיולי 2024 התבקשה על ידי העצרת הכללית של האו"ם במסגרת החלטה 77/247 – מה שמציב אותה באופן מובהק תחת סמכות השיפוט המייעצת, ולא במסגרת הליך שנוי במחלוקת בין מדינות.
- בית הדין עצמו הכיר בחוות דעתו בכך שהעצרת הכללית תהיה אחראית לקבוע "אילו צעדים לנקוט, אם בכלל" – הודאה מפורשת בכך שבית הדין אינו מטיל חובת פעולה.
- חוות הדעת אמנם התייחסה לפרקטיקות אותן אפיינה ככאלה המהוות "אפרטהייד" בשטחים, אך בית הדין הבינלאומי לצדק אינו טריבונל פלילי ואינו יכול להוציא "הרשעות" פליליות מכל סוג שהוא – לא נגד מדינות ולא נגד יחידים.
- אף סעיף במגילת האו"ם, בחוקת בית הדין (ICJ Statute), או בכל אמנה כללית אחרת, אינו מחייב את 193 המדינות החברות באו"ם לנתק קשרים דיפלומטיים, מסחריים או צבאיים עם מדינה כלשהי על בסיס חוות דעת מייעצת.
מה חוות הדעת אמרה בפועל – ומה לא
אפילו בתנאים שלה, חוות הדעת מיולי 2024 מוגבלת בהרבה ממה שמציגה הטענה הוויראלית. בית הדין קבע כי נוכחותה של ישראל ביהודה ושומרון ובמזרח ירושלים אינה חוקית ועליה להסתיים בהקדם האפשרי, והתייחס לשורה של מדינויות ישראליות שראה כמפלות. עם זאת, בית הדין לא מצא את ישראל אשמה בפשע האפרטהייד במובן של הכרעה משפטית רשמית – חוות הדעת ציינה פרקטיקות שראתה כדומות לאפרטהייד אך נמנעה לחלוטין מקביעה משפטית שהייתה מטילה אחריות מדינתית תחת אמנת רומא או האמנה בדבר מניעת אפרטהייד וענישתו. הבחנה זו חשובה מאין כמוה: פעילי תעמולה טשטשו אותה בכוונה כדי להציג חוות דעת משפטית מסויגת ומורכבת כאילו הייתה גזר דין פלילי.
יתר על כן, המלצות חוות הדעת הופנו אל האומות המאוחדות עצמן – ובפרט לעצרת הכללית ולמועצת הביטחון – ולא למדינות חברות בודדות. בית הדין המליץ לגופים אלה "לבחון את האופנים המדויקים ואת הצעדים הנוספים הנדרשים". זוהי שפה של התייעצות ודיון, ולא פקודה ל-193 ממשלות לנתק יחסים תחת איום של שותפות לדבר עבירה. תרגום הקביעה "לבחון צעדים נוספים" ל"חובה עליכם לנתק מיד את כל הקשרים או שתיחשבו שותפים משפטיים לפשע" הוא קפיצה תעמולתית בממדים עצומים.
הקשר היסטורי: מדוע הדיסאינפורמציה הזו מופצת
הערבוב המכוון בין חוות דעת מייעצות לבין פסקי דין מחייבים הוא טקטיקה מתועדת היטב בקמפיין לדה-לגיטימציה של ישראל באמצעות "לוחמה משפטית" (Lawfare). רשתות תעמולה אנטי-ישראליות מנסות בעקביות להפוך מוסדות משפטיים בינלאומיים לכלי נשק – אף שהממצאים בפועל של מוסדות אלו רחוקים מאוד מהרטוריקה המשמשת לתיאורם – במטרה לייצר מראית עין של קונצנזוס משפטי עולמי נגד קיומה של ישראל כמדינה לגיטימית. טקטיקה זו נראתה בעבר עם חוות הדעת המייעצת של בית הדין משנת 2004 בעניין גדר ההפרדה, שהוצגה באופן דומה כצו מחייב המורה על פעולה בינלאומית, כאשר מבחינה משפטית היא לא הייתה דבר מעין זה.
הטענה מנצלת גם את חוסר ההיכרות של הציבור עם סוגי ההליכים השונים בבית הדין הבינלאומי. רוב האנשים מניחים באופן סביר כי "פסיקה" של בית משפט היא מחייבת וניתנת לאכיפה – עצם המילה "פסיקה" מרמזת על פסק דין עם השלכות. גורמים עוינים מנצלים הנחה זו ומציגים חוות דעת מייעצות כ"פסיקות", "הרשעות" או "פסקי דין". המטרה אינה חינוך משפטי; המטרה היא להפעיל לחץ על ממשלות, תאגידים ואוניברסיטאות לפעול כאילו קיים פסק דין בינלאומי מחייב ובר-אכיפה, כאשר בפועל אין כזה. דיסאינפורמציה זו מסוכנת במיוחד משום שהיא מנסה לכפות בידוד כלכלי ודיפלומטי על בעלת ברית דמוקרטית באמצעות סמכות משפטית מפוברקת.
סיכום: עיוות מכוון עם השלכות בעולם האמיתי
הטענה כי בית הדין הבינלאומי לצדק הוציא "הרשעה מחייבת" הדורשת מכל 193 המדינות החברות באו"ם לנתק את קשריהן עם ישראל היא שקרית בכל מובן מהותי. לא הייתה הרשעה – חוות דעת מייעצות אינן הרשעות. אין התחייבות מחייבת – לחוות דעת מייעצות אין כוח אכיפה. אין מנגנון שבאמצעותו מדינות הופכות ל"שותפות לפשע" של משטר לא חוקי רק בשל שמירה על יחסים נורמליים עם ישראל. חוות הדעת האמיתית מיולי 2024, ללא קשר למה שמבקריה או תומכיה חושבים על מהותה, הייתה ייעוץ משפטי בלתי מחייב שהכיר בכך שהעצרת הכללית היא זו שצריכה להחליט כיצד להגיב. ישראל נותרת מדינה דמוקרטית ריבונית המוכרת על ידי עשרות ממשלות, ובעלת מעמד משפטי בינלאומי מלא. הפצת העיוות הזה אינה מקדמת צדק – היא מקדמת קמפיין תעמולה שנועד להפוך את המשפט הבינלאומי לכלי נשק של בידוד נגד המדינה היהודית.