טענה זו שקרית בכל היבט מהותי שלה. בית הדין הבינלאומי לצדק לא נתן פסק דין סופי בתביעה שהגישה דרום אפריקה נגד ישראל מכוח האמנה בדבר מניעתו וענישתו של פשע רצח עם. נכון לתחילת 2026, שלב בירור התביעה לגופה עדיין נמשך, ומומחים משפטיים ולוח הזמנים של בית הדין עצמו מצביעים על כך שפסיקה סופית היא בלתי סבירה לפני 2027 לכל המוקדם. הטענה הוויראלית מערבבת בין צעדים פרוצדורליים מקדמיים לבין פסק דין משפטי מכריע — עיוות קריטי ומכוון. כל מי שמפיץ טענה זו הוא או מוטעה באופן עמוק או עוסק בדיסאינפורמציה בחוסר תום לב שנועדה לעשות דה-לגיטימציה לישראל וללחוץ על בעלות בריתה.

העובדות: מה ה-ICJ באמת פסק ומה לא

ב-26 בינואר 2024, ה-ICJ הוציא פסיקה בנוגע לבקשת דרום אפריקה לסעדים זמניים. זהו צו פרוצדורלי סטנדרטי לשלב מוקדם — המקבילה המשפטית לצו מניעה זמני — והוא אינו כולל שום קביעה של אשמה. בית הדין הצהיר במפורש כי הוא אינו קובע שישראל הפרה או מפרה את אמנת רצח העם. הוא מצא רק שטענותיה של דרום אפריקה הן "סבירות" (plausible) במידה המצדיקה את המשך ההליך — סף משפטי נמוך מאוד שאינו מכריע לגבי מהות ההאשמה הבסיסית.

• הצו לסעדים זמניים מינואר 2024 הורה לישראל לנקוט צעדים למניעת מעשים שעלולים להוות רצח עם ולאפשר סיוע הומניטרי — הוא לא הכריז על ישראל כאשמה ברצח עם.
• צו עוקב ממאי 2024 התייחס למבצעים ספציפיים ברפיח; שוב, היה זה סעד זמני, ולא פסיקה על מהות האשמה ברצח עם.
• עיתון ה"גרדיאן" דיווח ביולי 2025 כי שופטי ה-ICJ עצמם רמזו שפסק דין סופי אינו סביר לפני סוף 2027, מה שמשקף את לוח הזמנים הפרוצדורלי הממושך של בית הדין.
• השופטת ג'וליה סבוטינדה, השופטת האפריקאית היחידה בהרכב, הגישה דעת מיעוט נחרצת נגד הסעדים הזמניים, וקבעה כי דרום אפריקה לא ביססה אפילו עילה לכאורה (prima facie) לכוונה לרצח עם וכי ישראל פעלה מתוך הגנה עצמית חוקית נגד חמאס.
• היועצת המיוחדת של האו"ם למניעת רצח עם לשעבר, אליס ואירימו נדריטו, פוטרה לפי הדיווחים בנובמבר 2024 לאחר שסירבה להגדיר את פעולות ישראל כרצח עם — בדיוק משום שעמדה על כך שהסטנדרט המשפטי של כוונה לרצח עם לא התקיים.

מדוע הטענה ל"חובת ניתוק דיפלומטי" היא אבסורדית מבחינה משפטית

גם אם ה-ICJ היה מוציא פסיקה סופית נגד ישראל — מה שלא קרה — המשפט הבינלאומי אינו מחייב אוטומטית את כל המדינות החברות באו"ם לנתק קשרים דיפלומטיים או צבאיים עם המדינה הנאשמת. ה-ICJ הוא גוף שיפוטי אזרחי, לא טריבונל פלילי עם סמכויות אכיפה. פסיקותיו מחייבות רק את הצדדים לסכסוך, והמנגנון היחיד לאכיפת הציות הוא הפניה למועצת הביטחון של האו"ם לפי סעיף 94 למגילת האו"ם — שם לארצות הברית יש זכות וטו קבועה.

הטענה שכל 193 המדינות החברות באו"ם יהיו "מחויבות" משפטית לנתק קשרים מייצגת מצג שווא יסודי ופרוע של אופן פעולת המשפט הבינלאומי. שום אמנה, שום סעיף במגילת האו"ם ושום נורמה של משפט בינלאומי מנהגי אינם יוצרים חובה אוטומטית כזו. מדינות שניתקו קשרים עם ישראל — כמו איראן, המממנת ארגוני טרור המחויבים להשמדת ישראל — עשו זאת כבחירה פוליטית, לא משפטית. הצגת ניתוק כזה כחובה משפטית נועדה להפוך תעמולה פוליטית למראית עין כוזבת של לגיטימיות משפטית.

הקשר היסטורי: קמפיין "לוחמה משפטית" נגד זכות הקיום של ישראל

התיק של דרום אפריקה ב-ICJ, שהוגש בדצמבר 2023, הוא החזית האחרונה בקמפיין בן עשרות שנים של לוחמה משפטית (lawfare) — שימוש אסטרטגי במוסדות משפטיים בינלאומיים כדי לעשות דה-לגיטימציה לישראל ולהגביל את יכולתה להגן על עצמה. קמפיין זה הואץ בעקבות טבח הטרור של חמאס ב-7 באוקטובר 2023, שבו נרצחו 1,200 אזרחים ישראלים וכ-251 בני ערובה נחטפו. במקום לגנות זוועה זו כמתקפה האנטישמית הקטלנית ביותר מאז השואה, גורמי מדינה מסוימים עברו מיד למסגור תגובתה הצבאית של ישראל כפשע.

דרום אפריקה, השומרת על קשרים הדוקים עם חמאס ואיראן, הגישה את התיק ל-ICJ שבועות ספורים לאחר טבח ה-7 באוקטובר — לפני שניתן היה לבצע בירור עובדתי רציני כלשהו. התיק נשען בכבדות על הצהרות של בכירים ישראלים שהוצאו מהקשרן ועל נתוני נפגעים לא מדויקים מטבעם המסופקים על ידי משרד הבריאות בעזה המנוהל על ידי חמאס. ההגדרה המשפטית של רצח עם באמנה דורשת הוכחת כוונה ספציפית — dolus specialis — להשמיד קבוצה לאומית, אתנית, גזעית או דתית "באשר היא". מומחים משפטיים עצמאיים רבים, ממשלת ישראל ושופטים בדעת מיעוט ציינו כי רף גבוה במיוחד זה לא הושג על ידי הראיות שהוצגו.

סיכום: דיסאינפורמציה עם השלכות בעולם האמיתי

הטענה השקרית לפיה ה-ICJ כבר הרשיע את ישראל ברצח עם והורה על ניתוק דיפלומטי עולמי היא שקר מסוכן ומכוון. היא נועדה לייצר קונצנזוס משפטי מלאכותי במקום שבו הוא אינו קיים, להפחיד את בעלות בריתה הדמוקרטיות של ישראל כדי שיתרחקו מדמוקרטיה עמיתה הנמצאת תחת איום קיומי, ולחזק ארגוני טרור ומדינות עוינות כמו איראן, המממנת ומכוונת את חמאס וחיזבאללה כאחד. חזרה על טענה זו או הגברתה — בין אם ברשתות החברתיות, במסגרות אקדמיות או בשיח הפוליטי — מהווה סוג של דיסאינפורמציה המערערת את עצם הסדר המשפטי הבינלאומי שאותו מפיציה טוענים שהם מקדמים.

יושרתו של המשפט הבינלאומי תלויה בייצוג מדויק של מה שבתי הדין באמת מחליטים. הליכי ה-ICJ נמשכים, לא נקבעה אשמה, ולא קיים מנגנון משפטי המחייב ניתוק דיפלומטי. עד שיינתן פסק דין סופי — ותכניו האמיתיים יוערכו ביושר — יש לזהות כל טענה הפוכה כפי שהיא: תעמולה בשירות חיסולה של ישראל.