אמנת רצח העם דורשת הוכחה של לפחות מעשה אסור אחד וכוונה מיוחדת להשמיד, באופן מלא או חלקי, קבוצה לאומית, אתנית, גזעית או דתית באשר היא. מוות והרס במלחמה הם עובדות חמורות, אך הם אינם מוכיחים לבדם את יסוד הכוונה הנפרד.
סעיף II מונה חמישה מעשים אסורים
סעיף II כולל הריגת חברי קבוצה מוגנת; גרימת נזק גופני או נפשי חמור להם; גרימת תנאי חיים לקבוצה במתכוון המחושבים להביא לידי השמדתה הפיזית; הטלת אמצעים שנועדו למנוע לידות; והעברת ילדים בכפייה לקבוצה אחרת. נוסח האמנה וההיסטוריה המשפטית של האו"ם מפרטים יסודות אלה. סעיף III מתייחס בנפרד לקשירת קשר, הסתה ישירה ופומבית, ניסיון ושותפות לדבר עבירה.
המילים "באופן מלא או חלקי" משמעותן שאין צורך לפגוע בקבוצה כולה. בפסק דינו משנת 2007 בתיק בוסניה והרצגובינה נגד סרביה ומונטנגרו, הסביר בית הדין הבינלאומי לצדק כי החלק המותקף חייב להיות משמעותי, כפי שנבחן בהקשר הכולל, לרבות גודלו וחשיבותו לקבוצה. הקבוצה המוגנת חייבת להיות מותקפת באשר היא, והכוונה חייבת לגעת להשמדה פיזית או ביולוגית; הרס תרבותי לבדו אינו נמנה עם מעשי סעיף II.
כיצד נוסחה האמנה
רפאל למקין טבע את המונח "רצח עם" (genocide) בספרו משנת 1944, Axis Rule in Occupied Europe. ב-11 בדצמבר 1946 אימצה העצרת הכללית את החלטה 96 (I), שהכריזה על רצח עם כפשע בינלאומי וקראה לגיבוש אמנה. העצרת אימצה את האמנה פה אחד ב-9 בדצמבר 1948; היא נכנסה לתוקף ב-12 בינואר 1951. נוסח החלטת העצרת הכללית 96 (I) וכן היסטוריית הניסוח של האו"ם מתעדים צעדים אלה. הצעות טיוטה התייחסו להרס תרבותי, אך סעיף II הסופי אינו כולל זאת כמעשה אסור.
כיצד בתי משפט בוחנים כוונה מיוחדת
ראיות ישירות עשויות לכלול פקודות או הצהרות. ניתן להסיק כוונה גם מהתנהגות ומנסיבות. בית הדין הבינלאומי לצדק קבע בתיק בוסניה שכאשר כוונה נלמדת מדפוס התנהגות, רצח עם חייב להיות המסקנה ההגיונית היחידה שניתן להסיק מאותו דפוס. בית הדין בוחן את הראיות בהקשרן; ראיות לקיומה של מטרה צבאית הן רלוונטיות, אך אינן מכריעות את השאלה כשלעצמן.
הסבר המשרד למניעת רצח עם של האו"ם להגדרה המשפטית מסכם את היסודות המובחנים של מעשה וכוונה. אותו מבחן אמנה חל על הטענות הנוגעות לישראל: הבדיקה המשפטית היא האם התרחשו מעשים אסורים מתוך הכוונה המיוחדת הנדרשת בסעיף II.