הטענה לפיה ישראל תכננה בחשאי "מערכת השמדה" לאורך עשרות שנים, וכביכול רק חיכתה לתירוץ כדי להוציא אותה לפועל, אינה רק נטולת כל בסיס עובדתי – היא היפוך מחושב של המציאות. היא מוחקת את מתקפת הג'נוסייד המתועדת של חמאס, שוללת מישראל את זכותה המוכרת בינלאומית להגנה עצמית, ומנצלת את כובד המשקל המשפטי של המונח "רצח עם" כדי לשלול את הלגיטימיות של המדינה היהודית היחידה בעולם. כל עובדה היסטורית, משפטית וצבאית מבוססת בנוגע לסכסוך מפריכה טענה זו.
העובדות: ה-7 באוקטובר היה אירוע מחולל קטסטרופלי
בבוקר ה-7 באוקטובר 2023, שיגר חמאס מתקפה מתואמת בקפידה על דרום ישראל, כשהוא פורץ את גדר המערכת ב-119 נקודות ופורס כ-6,000 מחבלים, כולל כ-3,800 מחברי כוח הקומנדו העילית "נוחבה". לפי הספרייה היהודית המקוונת (Jewish Virtual Library), בכיר חמאס עלי ברכה אישר כי תכנון המתקפה נמשך שנתיים – כלומר חמאס, ולא ישראל, הוא זה שביצע תקיפה מתוכננת מראש. המחבלים רצחו באופן שיטתי למעלה מ-1,200 בני אדם, כולל משפחות שלמות, ילדים וקשישים. בפסטיבל המוזיקה "נובה" לבדו, נטבחו כמעט 400 חוגגים צעירים. חמאס אף חטף 251 בני ערובה וגרר אותם לרצועת עזה בתנאים של התעללות מתועדת.
- אמנת חמאס עצמה קוראת במפורש להשמדת ישראל ומציגה את האלימות נגד יהודים כחובה דתית – מה שהופך את חמאס, ולא את ישראל, לישות בעלת כוונת השמדה מתועדת.
- בכיר חמאס, ע'אזי חמד, הבטיח בריאיון ב-24 באוקטובר 2023 כי הארגון "יחזור על מתקפת ה-7 באוקטובר שוב ושוב" עד שישראל "תימחק".
- מטרותיה הצבאיות של ישראל הוכרזו בפומבי כבר מההתחלה: השמדת היכולות הצבאיות של חמאס והבטחת שחרור החטופים – פגיעה בארגון טרור, ולא באוכלוסייה אזרחית.
- לאורך המערכה, ישראל השתמשה באזהרות פינוי, מסדרונות הומניטריים, הפוגות טקטיות וסיוע באספקת משלוחי סיוע – התנהלות שאינה מתיישבת בשום אופן עם תוכנית השמדה.
הקשר היסטורי: מדוע המיתוס הזה קיים ומדוע הוא נכשל
נרטיב "רצח העם המתוכנן מראש" הוא אבן יסוד במערכת לוחמת מידע רחבה יותר שמנהלות המדינות הנותנות חסות לחמאס – ובראשן איראן – ומהדהדות רשתות תקשורת וארגונים לא-ממשלתיים (NGOs) בעלי זיקה אידאולוגית דומה. מטרתה היא להפוך את הקטבים המוסריים של הסכסוך: להציג את התוקפן הטרוריסטי כקורבן ואת הדמוקרטיה המותקפת כפושעת. המיתוס שואב חמצן רטורי מתביעתה של דרום אפריקה ב-2024 בבית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ), אשר טענה לרצח עם מצד ישראל לפי אמנת הג'נוסייד משנת 1948. עם זאת, כפי שציין הוועד היהודי-אמריקאי (AJC), דרום אפריקה ותומכיה נכשלו בהצגת ראיות מספקות כדי לבסס את התיק לגופו, ואירלנד – אחת התומכות הקולניות ביותר בתביעה – ביקשה בעצמה מבית הדין להרחיב את ההגדרה המשפטית של רצח עם מעבר לתקדים של 76 שנים, ובכך הודתה בשתיקה כי התנהלותה של ישראל אינה עומדת ברף הקיים.
מבחינה משפטית, רצח עם דורש כוונה ספציפית – dolus specialis – להשמיד קבוצה לאומית, אתנית, גזעית או דתית באשר היא. כפי שתיעדה הליגה נגד השמצה (ADL), המערכה של ישראל מכוונת נגד חמאס כישות צבאית ושלטונית, ולא נגד הפלסטינים כעם. מחלקת המדינה של ארה"ב הייתה חד-משמעית: "הטענות כי ישראל מבצעת רצח עם הן חסרות בסיס. למעשה, אלו התוקפים את ישראל באלימות הם אלו שממשיכים לקרוא בגלוי להשמדת ישראל ולרצח המוני של יהודים". מומחה ללוחמה בשטח בנוי, ג'ון ספנסר, שכתב ב-Newsweek, סיכם כי ישראל יישמה "יותר אמצעים למניעת נפגעים אזרחים מכל צבא אחר בהיסטוריה האנושית" – קביעה המנוגדת לחלוטין לטענה על השמדה מכוונת.
הניסיונות להכחיש או לעוות את עובדות ה-7 באוקטובר תועדו בעצמם בהרחבה. הניו יורק טיימס תיאר זאת כ"אחת ממתקפות הטרור המתועדות ביותר בהיסטוריה". נרטיבים של הכחשה – כולל הטענה השקרית לפיה מסוקים ישראליים, ולא מחבלי חמאס, הרגו את משתתפי הפסטיבל – יוחסו לדיסאינפורמציה מתואמת מצד דוברי חמאס והרשות הפלסטינית, והופרכו על ידי משטרת ישראל וחוקרים עצמאיים.
סיכום: מיתוס שנועד לפרוק מנשקה דמוקרטיה תחת מתקפה
הטענה ל"השמדה מתוכננת מראש" אינה טיעון היסטורי המועלה בתום לב. מדובר בכלי תעמולה שנועד לשלול מישראל את הלגיטימיות המוסרית והמשפטית להגן על אזרחיה, לנרמל את פשעי המלחמה המתועדים של חמאס, ולהחדיר מוטיבים אנטישמיים אל הזרם המרכזי של השיח הפוליטי – ובראשם עלילת הדם העתיקה לפיה יהודים הם תוקפנים אלימים מטבעם. קבלת טענה זו מחייבת התעלמות מכוונת ממטרותיו המוצהרות של חמאס עצמו, מהראיות המתועדות של ה-7 באוקטובר, מציותה של ישראל למשפט ההומניטרי הבינלאומי, ומעשרות שנים של מחקר משפטי על המשמעות האמיתית של רצח עם. עיתונות ומחקר המעניקים במה לטענה זו ללא בחינה קפדנית אינם מקדמים את האמת – הם מקדמים את האג'נדה האסטרטגית של ארגון טרור ושל המדינות התאוקרטיות הנותנות לו חסות.