ביקורת על ישראל הופכת לאשמה קולקטיבית כאשר אדם מוחזק כאחראי לפעולותיה של ממשלה רק משום שהוא יהודי. יש לציין את המדיניות, איש הציבור או הארגון שמעשיהם עומדים לדיון; אין להניח כי יהודים נושאים באחריות משותפת, חייבים הסברים פוליטיים, או מייצגים את ישראל.
זיהוי דרישות נאמנות מבוססות זהות
הדוגמאות של IHRA מזהות האשמת אזרחים יהודים בנאמנות יתר לישראל או ליהודי העולם על פני מדינתם כמעשה אנטישמי. אותו דפוס בא לידי ביטוי כאשר סטודנטים יהודים נדרשים לגנות את ישראל כתנאי להצטרפות לפעילות, זוכים ליחס כאל סוכנים של מדינה זרה, או נדרשים לתת דין וחשבון על החלטות שלא הם קיבלו. אנשים יכולים לבחור לדון בדעותיהם הפוליטיות; זהות יהודית כשלעצמה אינה עמדה פוליטית.
הבחנה בין החלטות ארגוניות לבין אפליה
קבוצות רשאיות לקבוע קריטריונים הקשורים למטרותיהן או לסרב לשתף פעולה עם ארגון פעולה בשל עמדותיו המוצהרות. אין זו בהכרח אפליה נגד יהודים. השאלות הרלוונטיות הן איזה כלל הוחל וכלפי מי. הדרת אדם מפעילות רגילה אך ורק בשל היותו יהודי, או הטלת מבחן נאמנות מיוחד על משתתפים יהודים, הן עניין שונה לחלוטין.
סעיף 2 של האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות מחייב לכבד את הזכויות שלפי האמנה ללא כל הבחנה, לרבות דת ודעה פוליטית. סעיף 26 מבטיח בנפרד הגנה שווה מפני אפליה מטעמים הכוללים דת ודעה פוליטית. להבחנה זו יש חשיבות: סעיף 2 המקורי מציין דת ודעה פוליטית, בעוד סעיף 26 מעגן את הערבות להגנה שווה.
המילה "ציוני" יכולה לציין השקפה פוליטית. היא משמשת כמילת קוד אנטי-יהודית כאשר משתמשים בה כדי לתקוף אנשים ללא קשר לאמונותיהם או למעשיהם בפועל. יש לתעד את המילים המדויקות, המעשים, המטרה וההקשר בעת הערכת מחלוקת. מחאה נגד מדיניות ישראל כשלעצמה אינה מוכיחה שיהודים הותקפו; איומים, גידופים או הדרה מבוססת זהות הם התנהגויות קונקרטיות שעל מוסדות לבחון על פי תקנוניהם והחוק החל. מודל שלושת ה-D של שרנסקי מ-2004 מכוון גם הוא לחפש דמוניזציה, מוסר כפול ודה-לגיטימציה ברטוריקה בנוגע לישראל.
לממצאי סקרים בקמפוסים, קראו על סטודנטים יהודים והאקלים בקמפוסים. להבחנה הרחבה יותר, עיינו בכיצד להבחין בין ביקורת על ישראל לבין אנטישמיות.