קו שביתת הנשק של 1949 חילק את ירושלים למגזר מערבי בשליטת ישראל ולמגזר מזרחי בשליטת ירדן, שכלל את העיר העתיקה. הקו עבר בלב השטח הבנוי של העיר, והותיר רחובות, בתים, מוסדות ומקומות קדושים משני צדי המתרס. רצועת שטח הפקר הפרידה בין העמדות היריבות, בעוד שער מנדלבאום שימש נקודת המעבר העיקרית תחת פיקוח צבאי ופיקוח של האו"ם.
הגבול היה קו תיחום של שביתת נשק ולא גבול קבע מוסכם. חיי היומיום בעיר החצויה עוצבו על ידי כבישים חסומים, גישות מאובטחות וחוסר יכולתם של ישראלים להיכנס לעיר העתיקה. ההסדר המדיני שנוצר לאחר מלחמת 1948 מסוכם בסקירה הכללית של המדור.
קו בלב העיר
הקרבות ב-1948 הותירו את כוחות צה"ל מחזיקים במערב ירושלים ואת הלגיון הערבי של ירדן מחזיק בעיר העתיקה ובאזורים מזרחיים אחרים. הסכם שביתת הנשק הכללי מ-3 באפריל 1949 קיבע את הקווים הצבאיים ושרטט במפתו את קו התיחום המיוחד של ירושלים. ההסכם והמפה המצורפת מגדירים את הקו שהפריד בין הכוחות. ההסכם נועד להפסיק את הלחימה ולהסדיר עמדות צבאיות; הוא לא הכריע בעניין עתידה המדיני של העיר.
החלוקה שנוצרה ביתרה שכונות עירוניות. העיר העתיקה – ובה הכותל המערבי והרובע היהודי – נמצאה בצד הירדני. מערב ירושלים, מקום מושבה של ממשלת ישראל, נותר בשליטה ישראלית. תיעוד האו"ם על מעמד ירושלים מתאר את הסכם 1949 ככזה שעיגן רשמית את חלוקתה בפועל של העיר בין שלטון ירדני במזרח לשלטון ישראלי במערב.
שער מנדלבאום ושטח ההפקר
שער מנדלבאום הפך למעבר הבולט ביותר בין שני חלקי ירושלים. נקודת הביקורת שימשה לחילופים מפוקחים ולתנועה שאושרה על ידי הצדדים; היא לא הייתה רחוב עירוני פתוח. ועדת שביתת הנשק המעורבת של האו"ם קבעה את מטהּ בסמוך לשער, שניצב בין העמדות הישראליות לירדניות. דוח האו"ם על פעילות הוועדה מגדיר את המקום כנקודת המעבר בין המגזר הישראלי לערבי ומתאר את שטח ההפקר החרב הסמוך לו.
שטח ההפקר כלל רצועות נטושות או שנויות במחלוקת בין הקווים היריבים. גדרות תיל, חומות מגן, עמדות תצפית וביצורים צבאיים עיצבו את תוואי הגבול. משקיפי או"ם עקבו אחר תקריות וחקרו תלונות על הפרות. דוח או"ם מ-1949 על פעילות הוועדה מתייחס למחסומי הדרכים ולמשא ומתן על התנועה בעיר; הצדדים המשיכו להתווכח על סוגיות של גישה ושליטה גם לאחר הפסקת האש. עבור האזרחים, משמעות הדבר הייתה שנתיבי תנועה יומיומיים אל קרובי משפחה, מקומות עבודה ואתרים דתיים נחסמו לפתע במחסומים צבאיים.
חיים משני עברי הקו
חלוקת העיר ניתקה את תושביה היהודים של מערב ירושלים מבתיהם וממוסדותיהם לשעבר בעיר העתיקה. הניצולים מהרובע היהודי פונו לאחר הכניעה במאי 1948, וישראלים לא הורשו לבקר בכותל המערבי לאורך כל תקופת השלטון הירדני. הסכם שביתת הנשק קרא להסדרים שיאפשרו גישה למקומות הקדושים ולהר הצופים, אך תוכניות אלו מעולם לא יצאו אל הפועל. ראו הפירוט על הגבלות הגישה שהוטלו על יהודים.
התנועה הוגבלה גם עבור אנשים שביקשו לחצות את הקו לצורכי משפחה, עבודה או עניינים רשמיים. שער מנדלבאום שימש מעבר מבוקר לחילופין מאושרים, ובכלל זה חזרת פליטים בפיקוח האו"ם. הודעה לעיתונות של האו"ם על מעבר ב-1949 מתעדת קבוצה של 51 פליטים ערבים, בעיקר נשים וילדים, שחצו את השער בפיקוח האו"ם.
ירושלים נותרה חצויה עד יוני 1967, אז שחררו כוחות צה"ל את העיר העתיקה. תיעוד הכנסת מציין את 19 שנות החלוקה ומתאר את שחרור העיר העתיקה. העובדה המכרעת לגבי קו שביתת הנשק הייתה השפעתו המעשית: הוא קרע את אוכלוסיית העיר ומנע כל תנועה שגרתית בין חלקיה.