בין השנים 1948 ל-1967 לא הורשו יהודים לפקוד את בית העלמין בהר הזיתים או לקבור בו את מתיהם. עבודות בנייה ירדניות הסבו נזק כבד לבית העלמין, ובכלל זה כביש שנסלל כדי לשרת את מלון אינטרקונטיננטל שעל ההר. מצבות נעקרו ממקומן ונעשה בהן שימוש חוזר כחומרי בנייה. ההרס עלה שוב ושוב במגעים דיפלומטיים, לרבות התערבות של מחלקת המדינה של ארה"ב ב-1962 בנוגע לכביש המלון.
הפגיעה בבית העלמין משקפת את הכישלון הכולל ליישם את סעיפי הגישה שנקבעו בהסכם שביתת הנשק בין ישראל לירדן מ-1949. ההסכם כלל במפורש את השימוש בבית העלמין, אך בפועל נמנעה מיהודים כל גישה אליו. לסקירה הרחבה על המקומות הקדושים, ראו ירושלים תחת שלטון ירדן.
בית עלמין שנותק מקהילתו
הר הזיתים שימש כבית העלמין היהודי המרכזי של ירושלים במשך מאות בשנים. בעקבות מלחמת 1948 הפך המקום לבלתי נגיש ליהודים, ושליטתה של ירדן במזרח ירושלים מנעה ממשפחות יהודיות לפקוד קברים או לערוך שם קבורה חדשה. סעיף 8 בהסכם שביתת הנשק מנה את "השימוש בבית העלמין שעל הר הזיתים" בין הנושאים שהוועדה המיוחדת הופקדה להסדיר. אף על פי כן, ההסדרים המובטחים מעולם לא השיבו את חופש הגישה. נוסח הסכם שביתת הנשק מ-1949 מפרט התחייבות זו, בעוד התיעוד בספרייה היהודית הווירטואלית מתאר את מצבו העגום של בית העלמין נכון לשנת 1967.
עבודות בנייה בשטחי בית העלמין
עבודות פיתוח ירדניות בהר הזיתים כללו סלילת כביש למלון אינטרקונטיננטל (הידוע כיום כמלון שבע הקשתות). במאי 1962 הביע נציג ישראל דאגה בפני וושינגטון על פלישת תוואי הכביש לשטחי בית העלמין. מחלקת המדינה האמריקאית הנחתה את שגרירותה בעמאן להפציר בראש ממשלת ירדן להעתיק את תוואי הכביש כדי שלא יחצה את שטח בית העלמין. במברק פנימי הודתה מחלקת המדינה כי סלילת כביש באזור תפגע במקומות מקודשים, והציעה הקמת קיר תומך אם ירדן תסרב לשנות את התוואי. פרטים אלה מופיעים בתיעוד יחסי החוץ של ארה"ב מ-1 ביוני 1962.
בית העלמין ספג פגיעה קשה גם בעקבות עקירה ושימוש חוזר במצבות. דוח שפרסמה ועדה בין-משרדית ישראלית ב-1967, שסוכם באותה עת על ידי סוכנות הידיעות היהודית (JTA), קבע כי מצבות שימשו לבניית מתקנים צבאיים, שבילים ומבנים נוספים. הוועדה תיארה הרס בקנה מידה נרחב. התיעוד המצולם שפורסם בספרייה היהודית הווירטואלית מציג דוגמאות למצבות ששימשו לריצוף ולבנייה.
תיעוד ההרס
הערכות לגבי המספר הכולל של קברים ומצבות שניזוקו משתנות בין המקורות, ולכן מוטב להסתמך על נתונים מתוך סקרים ספציפיים. העובדות המרכזיות מתועדות במסמכים בני התקופה: הגישה לבית העלמין נחסמה לחלוטין בפני יהודים; סלילת כבישים פגעה ישירות בשטחי הקבורה; ומצבות נעקרו מתושבתן ושימשו לצורכי בנייה. המברק הדיפלומטי האמריקאי מ-1962 הוא מקור בעל ערך מיוחד, שכן הוא מתעד את המחלוקת סביב הכביש בזמן אמת, ולא רק מתוך זיכרונות מאוחרים.
לאחר שישראל כבשה את העיר העתיקה ביוני 1967, חודשה גישת היהודים לבית העלמין. ראו ההגבלות על הגישה למקומות הקדושים והרס בתי הכנסת בעיר העתיקה.
בית העלמין לא היה חלקת אדמה נטושה: הוא נותר אתר קבורה מקודש גם כאשר נמנעה הגישה אליו. המברק האמריקאי ראוי לציון מיוחד משום שוושינגטון התייחסה לתוואי המוצע כאל סוגיה דיפלומטית חיה והמליצה לירדן לבחור בנתיב שימנע פגיעה באדמת בית העלמין. התכתובת מתעדת את הדאגה העמוקה כבר במהלך תקופת הבנייה עצמה.