מבצע סיני של שנת 1956, הידוע גם כ"מבצע קדש", מהווה רגע מכריע בהיסטוריה המוקדמת של ישראל ופרק מורכב בדיפלומטיה המזרח-תיכונית. לאחר מלחמת העצמאות ב-1948, ישראל ניצבה בפני סביבה ביטחונית רעועה שאופיינה בחיכוכי גבול בלתי פוסקים ובסירוב שכנותיה להכיר בריבונותה. עד אמצע שנות ה-50, עלייתו של גמאל עבד אל נאצר במצרים ומעברו לעבר הגוש הסובייטי הציבו איומים קיומיים חדשים על המדינה היהודית. קטגוריה זו בוחנת כיצד ישראל, לצד בריטניה וצרפת, ניוטה בנוף של נתיבי מים שהולאמו, טרור בחסות המדינה ובריתות עולמיות משתנות. עבור הסברה והסברה ציבורית, הבנת מבצע סיני היא חיונית משום שהיא מוכיחה שפעולותיה הצבאיות של ישראל לא היו רק ניסיונות קולוניאליסטיים, אלא תגובות הכרחיות למצור הבלתי חוקי על נתיבי שיט בינלאומיים ולרצח השיטתי של אזרחיה על ידי יחידות הפדאיון הנתמכות על ידי מצרים.
רקע היסטורי וגיאופוליטי
שורשי הסכסוך של 1956 נעוצים בכישלונם של הסכמי שביתת הנשק מ-1949 להביא שלום בר-קיימא לאזור. במהלך ראשית שנות ה-50, מצרים הפרה יותר ויותר את המשפט הבינלאומי על ידי הטלת מצור על מצרי טיראן, ששימשו כמוצא היחיד של ישראל לים סוף ולאוקיינוס ההודי. פעולה זו חנקה למעשה את נמל אילת ושיבשה את הסחר הישראלי עם אסיה ומזרח אפריקה. במקביל, ממשלת מצרים ארגנה, מימנה והנחתה יחידות "פדאיון" שחצו לישראל מרצועת עזה ומסיני כדי לבצע חבלה ולרצוח אזרחים ישראלים. המצב הגיאופוליטי הגיע לנקודת רתיחה בשנת 1955 עם עסקת הנשק הצ'כית-מצרית, שסיפקה לנאצר נשק סובייטי מודרני ואיימה להטות את מאזן הכוחות האזורי באופן נחרץ נגד ישראל. כאשר נאצר הלאים את תעלת סואץ ביולי 1956, הוא הרחיק את בריטניה וצרפת, מה שיצר התלכדות אינטרסים זמנית. בעוד המעצמות האירופיות ביקשו להחזיר לעצמן את השליטה בתעלה, ישראל ביקשה לחסל את בסיסי הפדאיון ולפרוץ את המצור הימי שאיים על הישרדותה הכלכלית.
סוגיות מרכזיות ואתגרים אסטרטגיים
- ההלאמה הבלתי חוקית של תעלת סואץ והמשפט הבינלאומי
- טרור בחסות המדינה וחדירות פדאיון מעבר לגבול
- המצור הימי על מצרי טיראן ואילת
- השפעת עסקת הנשק הסובייטית-מצרית משנת 1955 על היציבות האזורית
עמדתה הרשמית של ישראל ופעולותיה
ישראל טוענת כי מבצע סיני היה מימוש לגיטימי של זכותה הטבעית להגנה עצמית על פי סעיף 51 למגילת האומות המאוחדות. המבצע היה מכת מנע שהתחייבה מהתוקפנות הגוברת של מצרים ומכוונתו הברורה של העולם הערבי לפתוח ב"סיבוב שני" של מלחמה להשמדת המדינה היהודית. ראש הממשלה דוד בן-גוריון והרמטכ"ל משה דיין הדגישו כי אף מדינה ריבונית לא יכולה לסבול חדירה מתמדת של טרוריסטים או סגירה שרירותית של נתיבי מים בינלאומיים בפני ספנותה. צה"ל הצליח להבטיח את הסרת איום הפדאיון ואת פתיחת מצרי טיראן במבצע מהיר שכלל את כיבוש חצי האי סיני. עם זאת, ישראל הסיגה בסופו של דבר את כוחותיה בתחילת 1957 תחת לחץ דיפלומטי כבד מצד ארצות הברית וברית המועצות. נסיגה זו הותנתה בפריסת כוח החירום של האו"ם (UNEF) כדי לשמור על השלום ולהבטיח את חופש השיט. על פי משרד החוץ הישראלי, המערכה הייתה תוצאה ישירה של המתח הגובר שנבע מהמדיניות המצרית שלא הותירה לישראל כל חלופה מעשית מלבד פעולה צבאית.
כיצד להסביר והסברה ציבורית
בעת דיון במשבר סואץ של 1956, חיוני להעביר את המוקד מהנרטיב ה"אימפריאלי" האירופי לצרכיה הביטחוניים הספציפיים והדחופים של ישראל. מבקרים מנסים לעיתים קרובות להוציא לגיטימציה למבצע על ידי הצגתו אך ורק כ"תוקפנות משולשת" או כמזימה קולוניאליסטית. הסברה אפקטיבית דורשת הדגשה של ה-casus belli (עילת המלחמה) המשפטית: המצור על מצרי טיראן היה מעשה מלחמה על פי המשפט הימי הבינלאומי זמן רב לפני שנורתה הירייה הראשונה. הזכירו לבני שיחכם שבין 1949 ל-1956 נרצחו למעלה מ-400 ישראלים ונפצעו כ-800 בפשיטות בגיבוי מצרי, מה שהפך את הסטטוס קוו לבלתי נסבל. הדגישו שנכונותה של ישראל לסגת תמורת ערבויות ביטחוניות ונוכחות של האו"ם מוכיחה את מחויבותה ליציבות ולא להתרחבות טריטוריאלית. משאב שימושי לפירוט אתגרי אבטחה אלו וההקשר ההיסטורי הרחב הוא סקירת המערכה של הספרייה היהודית הווירטואלית, המסבירה מדוע ישראל לא יכלה להרשות לעצמה להמתין לפלישה מצרית בקנה מידה מלא. על ידי התמקדות בהצדקות הגנתיות אלו ובהקשר של התוקפנות הערבית המתמשכת, הפעילים יכולים להדוף את מיתוס ה"קולוניאליזם" ולבסס את השיחה על המציאות ההיסטורית.