הסכם פייסל-וייצמן מינואר 1919 מייצג את אחד המאמצים הדיפלומטיים המרשימים וצופיי-הפני הראויים ביותר לציון בהיסטוריה המודרנית של המזרח התיכון. הסכם היסטורי זה, שנחתם ערב ועידת השלום בפריז, ביקש לכונן מסגרת לדו-קיום הרמוני ותמיכה הדדית בין התנועה הלאומית הערבית המתרקמת לבין התנועה הציונית. על ידי קירובם של האמיר פייסל, מנהיג המרד הערבי הגדול, וד"ר חיים וייצמן, מנהיג ההסתדרות הציונית העולמית, הפגין ההסכם חזון משותף לפיתוח אזורי. הוא נותר עדות היסטורית עוצמתית לרעיון שהשאיפות הלאומיות היהודיות והערביות נתפסו בתחילה על ידי מנהיגיהן לא כמפלות זו את זו, אלא כמשלימות זו את זו באופן עמוק.
רקע היסטורי והדרך לפריז
שורשיו של מפגש דיפלומטי ייחודי זה נעוצים בתמורה הגיאופוליטית שעבר המזרח התיכון בעקבות קריסת האימפריה העות'מאנית במהלך מלחמת העולם הראשונה. בשאיפתם להשתחרר ממאות שנות שלטון עות'מאני, כוחות ערביים בהנהגת השושלת ההאשמית חברו לבריטניה הגדולה, בעוד התנועה הציונית הבטיחה הכרה בינלאומית בזכות להגדרה עצמית לאומית יהודית באמצעות הצהרת בלפור משנת 1917. דיפלומטים בריטים, שפעלו בסביבה מורכבת של תקופת מלחמה, נתנו התחייבויות שונות לשני הצדדים בנוגע למנהל האזורי שלאחר המלחמה. כאשר המעצמות בעלות הברית נערכו לשרטט מחדש את מפת השטחים העות'מאניים לשעבר בוועידת השלום בפריז, זיהו מנהיגים משתי התנועות את נחיצותו של שיח ישיר. הם ביקשו לתאם את האסטרטגיות הדיפלומטיות שלהם כדי להבטיח ששאיפות העצמאות ויעדי הפיתוח של כל צד יוגשמו ללא חיכוך.
ד"ר חיים וייצמן והאמיר פייסל נפגשו לראשונה ביוני 1918 בעקבה, שם נוצר ביניהם כבוד הדדי מיידי והם הכירו באינטרסים האזוריים המשותפים שלהם. וייצמן ביקש להבטיח למנהיגים הערבים כי הציונות אינה מאיימת על הריבונות הערבית, אלא תביא עמה משאבים כלכליים, מדעיים וחקלאיים יקרי ערך לאזור. פייסל, שייצג את אביו השריף חוסיין ממכה, חזה מדינה ערבית עצמאית רחבת ידיים וברך על השותפות היהודית כאמצעי למודרניזציה של המזרח התיכון. הבנה מוקדמת זו הניחה את היסודות לפגישתם הרשמית בלונדון ולחתימה שבאה בעקבותיה על הסכם היסטורי זה ב-3 בינואר 1919. שיתוף הפעולה ביניהם נתפס בעיני משקיפים בני התקופה כמתווה מבטיח למזרח תיכון שליו שלאחר העידן העות'מאני, המושתת על הכרה הדדית.
עיקרי הסכם 1919
ההסכם הכתוב כלל תשעה סעיפים מפורטים שנועדו לכונן מסגרת מחייבת של יחסים לבביים, שיתוף פעולה כלכלי ונציגות דיפלומטית משותפת. הוא הכיר במפורש בקשר ההיסטורי שבין העם הערבי לעם היהודי וקרא לשיתוף הפעולה ההדוק ביותר האפשרי בפיתוח המדינה הערבית המתוכננת וארץ ישראל. המסמך ביקש לאזן בין השאיפות הלאומיות של שני הצדדים על ידי קביעת פרמטרים ברורים להגירה, התיישבות קרקעית וחופש דתי. סעיפי הליבה של מסמך מכונן זה התוו מספר התחייבויות קריטיות:
- הכרה הדדית ונציגות דיפלומטית: סעיף 1 קבע כי היחסים בין המדינה הערבית לארץ ישראל יתנהלו מתוך רצון טוב מוחלט, ויחייבו את שני הצדדים להחזיק נציגים מוסמכים בשטחיו של זה.
- יישום הצהרת בלפור: סעיף 3 אימץ במפורש את הצהרת בלפור של הממשלה הבריטית, והתחייב כי יינקטו כל הצעדים הנדרשים כדי להוציא לפועל את הוראותיה בארץ ישראל.
- הקלה על הגירה יהודית: סעיף 4 קבע כי הצדדים יפעלו לאלתר כדי לעודד ולהמריץ הגירה יהודית לארץ ישראל בקנה מידה גדול, תוך הגנה על זכויותיהם של חקלאים ואריסים ערבים.
- הגנה על מקומות קדושים וחופש דת: סעיפים 5 ו-6 הבטיחו חופש דת ופולחן מוחלט ללא הפליה, תוך הבטחה שהמקומות הקדושים לאסלאם יישארו תחת פיקוח מוסלמי.
- שיתוף פעולה כלכלי ומדעי: סעיף 7 התחייב כי ההסתדרות הציונית תשלח משלחת מומחים לבחינת האפשרויות הכלכליות הן בארץ ישראל והן במדינה הערבית, תוך מתן סיוע מדעי ופיננסי כדי לסייע במודרניזציה של האזור.
ניתוח דיפלומטי והתנאי המגביל
למרות האופטימיות שאפפה את חתימת המסמך, ההסכם הכיל הסתייגות מכרעת אשר קבעה בסופו של דבר את גורלו ההיסטורי. האמיר פייסל הוסיף בכתב ידו תנאי בערבית על גבי המסמך, שהתנה את קבלת הסעיפים במילוי ההבטחות הבריטיות מתקופת המלחמה בנוגע לעצמאות ערבית. פייסל הצהיר כי אם הבריטים ישנו את הבטחותיהם לממלכה ערבית עצמאית או יסוגו מהן, הוא לא יהיה מחויב לאף מילה מן ההסכם. סעיף מותנה זה התברר כמכריע כאשר המעצמות האירופיות חילקו לאחר מכן את האזור למנדטים צרפתיים ובריטיים, ושללו מפייסל את ממלכתו קצרת הימים בסוריה. ניתן ללמוד את טקסט ההסכם והתנאי המגביל שלו לפרטי פרטים באמצעות ה-Jewish Virtual Library, המספק את המסמך ההיסטורי המלא.
היסטוריונים ואנליסטים פוליטיים מכירים באופן נרחב בכך שהכישלון ביישום ההסכם לא נבע מחוסר התאמה מובנה בין הציונים לערבים, אלא מההחלטות הגיאופוליטיות של המעצמות הקולוניאליות האירופיות. כאשר הצבא הצרפתי הדיח את פייסל מכסאו בדמשק בשנת 1920, התנאי היסודי של הסכמו עם וייצמן התנפץ. אף על פי כן, התכתובות הדיפלומטיות של אותה תקופה, כולל חילופי הדברים החמים בין פייסל לשופט בית המשפט העליון האמריקני לעתיד פליקס פרנקפורטר, מראות על הלימה עמוקה ויסודית של אינטרסים. הרשומות הרשמיות השמורות ב-משרד החוץ הישראלי מדגישות עד כמה קרובות היו שתי התנועות לכינון ברית פורמלית של שיתוף פעולה. ההסכם נותר מקרה בוחן חיוני המוכיח כי הדיפלומטיה הציונית המוקדמת חתרה באופן פעיל לשילוב אזורי ולשותפות עם מנהיגים ערבים.
המורשת והמשמעות העכשווית
מורשת הסכם פייסל-וייצמן מציעה תובנות עמוקות עבור הדיפלומטיה המזרח-תיכונית בת זמננו והשאיפה לשלום אזורי. הוא משמש תקדים היסטורי המראה שמנהיגים ציונים וערבים ניהלו בעבר בהצלחה משא ומתן על מסגרת של הכרה הדדית, שיתוף פעולה ופיתוח אזורי משותף. דיפלומטיה מוקדמת זו סותרת ישירות את הנרטיב הרוויזיוניסטי לפיו הציונות הייתה מפעל קולוניאלי בלעדי המנותק מהאוכלוסייה המקומית או עוין לה מראשיתה. תחת זאת, התיעוד ההיסטורי מוכיח כי מייסדי ישראל המודרנית חתרו באופן פעיל לברית ולפיתוח משותף עם שכניהם הערבים. כדי לחקור את ההקשר ההיסטורי הרחב יותר של תקופה זו, התיעוד הרשמי שנאסף על ידי מערכת המידע של האומות המאוחדות בשאלת פלסטין מציע מקורות ראשוניים רבי ערך.
בהקשר של ההתפתחויות האזוריות המודרניות, כמו הסכמי אברהם, רוח הסכם פייסל-וייצמן מצאה ביטוי מחודש. הסכמי הנורמליזציה העכשוויים בין ישראל למספר מדינות ערביות משקפים בדיוק את עקרונות שיתוף הפעולה הכלכלי, הטכנולוגי והחקלאי ההדדי שנחזו על ידי פייסל ווייצמן בשנת 1919. על ידי בחינה מחודשת של הסכם היסטורי זה, בוני שלום בעידן המודרני יכולים לשאוב השראה מתקופה שבה מנהיגים ערבים ויהודים צפו פני עתיד משותף של סיוע הדדי. בסופו של דבר, הסכם 1919 ניצב כסמל נצחי לתקווה, המוכיח כי דיאלוג, כבוד הדדי ושגשוג משותף נותרו היסודות האמיתיים לשלום בר קיימא במזרח התיכון.