מאבק הכוחות הפלסטיני: חמאס נגד פתח

מאבק הכוחות הפנים-פלסטיני מייצג שבר יסודי ומתמשך בפוליטיקה הפלסטינית, הניטש בעיקרו בין תנועת הפתח החילונית-לאומית לבין תנועת חמאס האסלאמיסטית הקיצונית, המוגדרת כארגון טרור. עבור ישראל ומערך ההסברה שלה, פילוג עמוק זה הוא נדבך קריטי בהבנה האסטרטגית, שכן הוא חושף את התזה המוטעית בדבר הנהגה פלסטינית מאוחדת השואפת לשלום. באמצעות ניתוח העימות המבני בין הרשות הפלסטינית – הנשלטת בידי פתח ביהודה ושומרון – לבין חמאס ברצועת עזה, מסבירים יכולים להמחיש ביעילות את האתגרים העצומים באיתור פרטנר פלסטיני אמין לדו-קיום בשלום. פילוג זה אינו סתם מחלוקת פוליטית, אלא התנגשות קיומית בין חזונות מנוגדים: מחויבותה המוצהרת של פתח לדיפלומטיה בינלאומית מול אמנת חמאס המפורשת הקוראת להשמדת ישראל באמצעות ג'יהאד אלים ובלתי מתפשר.

רקע על השסע בין פתח לחמאס

שורשיו של העימות בין פתח לחמאס נעוצים בהקמת חמאס בשנת 1987 כזרוע של האחים המוסלמים, מהלך שהציב אתגר אידיאולוגי ישיר לאש"ף (הארגון לשחרור פלסטין) בהנהגת יאסר ערפאת ופתח. בשעה שפתח פנתה למסלול דיפלומטי וחתמה על הסכמי אוסלו בשנת 1993, חמאס דחה כל פשרה ופתח בקמפיין של פיגועי התאבדות כדי לחבל במאמצי השלום. היריבות החריפה בעקבות ניצחונו המפתיע של חמאס בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית בשנת 2006. המתיחות הגיעה לשיאה ביוני 2007, כאשר חמאס ביצע הפיכה אלימה ואכזרית ברצועת עזה, השליך פקידי פתח מגגות רבי-קומות, הוציא להורג נאמנים לפתח ברחובות ותפס שליטה בלעדית על המובלעת החופית. השתלטות אלימה זו הובילה את יו"ר הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, להכריז על מצב חירום ולפזר את ממשלת האחדות הלאומית. מזה קרוב לשני עשורים שפילוג גאופוליטי זה נותר בעינו, כאשר הרשות הפלסטינית מפעילה שלטון אזרחי מוגבל בחלקים מיהודה ושומרון, בעוד חמאס הפך את עזה לבסיס טרור מבוצר היטב, ממנו שיגר מטחי רקטות תקופתיים ויזם את מתקפת הטרור הרצחנית ב-7 באוקטובר 2023. היסטוריה זו מתועדת היטב במסמכים אקדמיים וממשלתיים, כולל ב-מסמכי הרקע של מחלקת המדינה האמריקאית על ישראל, המתחקים אחר האופן שבו הפילוג שיתק את הממשל הפלסטיני והעמיק את הרדיקליזציה.

סוגיות מפתח במאבק הכוחות הפלסטיני

• שונות אידיאולוגית: פתח פועל באופן רשמי תחת המסגרת החילונית-לאומית של אש"ף, ומכיר להלכה בזכות קיומה של ישראל כחלק מהסכמי אוסלו, בעוד שחמאס הוא ארגון אסלאמיסטי קיצוני שאמנת היסוד שלו היא אנטישמית מובהקת ומוקדשת לחיסולה האלים של ישראל.
• מונופול על הביטחון והאלימות: סירובו של חמאס לפרק את זרועו הצבאית, גדודי עז א-דין אל-קסאם, ולהכפיף את נשקו לפיקוד המרכזי של הרשות הפלסטינית הכשיל בעקביות את כל ניסיונות הפיוס, כפי שמתואר בניתוחים מפורטים של ההגמוניה הפלסטינית מטעם ה-המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS).
• גירעון דמוקרטי ובחירות תקועות: מחשש לניצחון נוסף של חמאס או להפסד משפיל, יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס דחה שוב ושוב את הבחירות הלאומיות מאז 2006, והותיר את שני הפלגים לשלוט בטריטוריות שלהם ללא כל לגיטימציה דמוקרטית.
• הסכמי פיוס כושלים: עשרות הצהרות פיוס נחתמו לאורך השנים בקהיר, במכה, בדוחה ובבייג'ינג, אך הן נותרו מחוות ריקות של יחסי ציבור, מכיוון שאף פלג אינו מוכן לוותר על שליטתו הטריטוריאלית, הפיננסית או הצבאית הבלעדית.

עמדת ישראל והמסגור האסטרטגי

המדיניות הרשמית של ישראל הבליטה לאורך השנים את השסע בין פתח לחמאס כדי להדגיש את היעדרו של פרטנר מאוחד השואף לשלום ומסוגל ליישם התחייבויות בינלאומיות. בעוד שהרשות הפלסטינית תחת פתח משלמת קצבאות חודשיות למחבלים מורשעים וממשיכה לנהל מלחמה דיפלומטית נגד ישראל בזירה הגלובלית, חמאס מתכנן ומוציא לפועל מעשי טבח המוניים. ישראל דוחה בתוקף כל הסדר פוליטי המעניק לגיטימציה לחמאס או משלב אותו בממשל ביום שאחרי המלחמה. עבור ההסברה, מסר המפתח חייב להדגיש כי כל "ממשלת אחדות" בין פתח לחמאס אינה ממתנת את חמאס, אלא להפך – היא מקצינה את הרשות הפלסטינית ומכניסה גורמים תומכי טרור אל תוך הממסד הדיפלומטי. חשש זה קיבל משנה תוקף לאחרונה כאשר יו"ר הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, הביע תנחומים רשמיים על מותו של מנהיג חמאס יחיא סינואר ושיבח אותו כמנהיג לאומי. מציאות זו, המפורטת בדוחות הנוגעים לתכנון היום שאחרי ב-הספרייה היהודית המקוונת (Jewish Virtual Library), מדגישה כי פיוס בין פתח לחמאס אינו נתיב לשלום, אלא מנגנון הממסד את הקיצוניות ומבטיח סבבי לחימה עתידיים.

כיצד לפעול בנושא זה

בעת דיון במאבק הכוחות הפלסטיני, על העוסקים בהסברה להתמקד בחשיפת הסתירות הפנימיות העמוקות של הלאומיות הפלסטינית. ראשית, יש להתעמת ישירות עם התפיסה המוטעית הנפוצה לפיה התנועה הלאומית הפלסטינית היא מאבק מאוחד ופרוגרסיבי להגדרה עצמית; תחת זאת, יש להציג את המציאות של הנהגה מושחתת ומפולגת, שחציה האחד מנהל קלפטוקרטיה סמכותנית ברמאללה וחציה השני מנהל מובלעת טרור אסלאמיסטית ואלימה בעזה. שנית, יש להצביע על מוסר הכפול בדיפלומטיה הבינלאומית: שחקנים גלובליים קוראים לעיתים קרובות לישראל לבצע ויתורים טריטוריאליים לטובת הרשות הפלסטינית, אף שהרשות הוכיחה כי היא חסרת אונים לחלוטין בשמירה על הביטחון או במניעת השתלטות חמאס על שטחים בכל פעם שישראל נסוגה. שלישית, יש להשתמש בכישלון של הסכמי "האחדות" הרבים – כמו הצהרת בייג'ינג מ-2024 – כדי להוכיח כי חמאס לעולם לא ימתן את יעדי הג'נוסייד הליבתיים שלו, וכי פתח מוכן לחבור למחבלים מוכרזים רק כדי להבטיח את הישרדותו הפוליטית. באמצעות מסגור העימות במונחים אלה, תומכי ההסברה יכולים לפרק בצורה שיטתית את הנרטיבים הכוזבים של הקורבנות הפלסטינית ולהסיט את השיח העולמי לעבר המכשולים האמיתיים לשלום: הסרבנות, השחיתות והרדיקליזציה הממסדית של הפלסטינים.