פתרון שתי המדינות פירושו שישראל ומדינה ערבית עצמאית יחיו זו לצד זו במסגרת הסכם שיושג במשא ומתן. תוכניות העבר שונות זו מזו: ועדת פיל הציעה חלוקה ב־1937, החלטת האו״ם 181 מ־1947 המליצה על שתי מדינות ועל משטר בינלאומי בירושלים, ומשאים ומתנים מאוחרים יותר עסקו בגבולות, בביטחון, בפליטים ובירושלים. הסוגיות השנויות ביותר במחלוקת נוגעות לתנאים, ליישום ולערבויות.
מה מלמדות ההצעות הקודמות
הצעת ועדת פיל לא אומצה, והקונגרס הציוני הסמיך לנהל משא ומתן במקום לקבל את המפה כפי שנוסחה. ב־1947 מנהיגים יהודים קיבלו את החלטה 181, ואילו מנהיגים פוליטיים ערביים דחו את החלוקה. בקמפ דייוויד ביולי 2000 ניהלו מנהיגים ישראלים ופלסטינים משא ומתן בלי להגיע להסכם. ב־2008 דנו אהוד אולמרט ומחמוד עבאס בחבילה מקיפה, אך לא נחתמו מפה סופית או הסכם. לפרטים המתועדים ראו את העמודים בקטגוריה בנושא החלוקה לפני ישראל, חרטום וקמפ דייוויד והצעת אולמרט מ־2008.
מה צריך להסדיר
הסכם סופי יצטרך לקבוע גבולות וחילופי שטחים; להגדיר אחריות ביטחונית ולמנוע מקבוצות חמושות לתקוף את ישראל; לקבוע הסדרים לירושלים ולאתרים הקדושים שבה; ולהכריע בתביעות הפליטים, לרבות שיבה, יישוב מחדש ופיצויים. כמו כן יידרשו ממשל אמין ויכולת אכיפה בשתי המדינות. ניסיונה של ישראל עם ההשתלטות האלימה של חמאס על עזה מסביר את התעקשותה על אמצעי הגנה ביטחוניים, ואילו מדינה ריבונית שכנה זקוקה לסמכות מוגדרת ולשטח בר־קיימא.
התנאים של ישראל ועמדותיהם של מנהיגים ערביים השתנו בין ממשלות ובין משאים ומתנים. שום הצעה היסטורית אינה יכולה להחליף מנדט עכשווי מהצדדים. השאלה המעשית היא אם מנהיגים נבחרים יוכלו להסכים על חבילה וליישם אותה. השיח הביטחוני האמריקאי ב־2014 התווה הסדרים מדורגים אפשריים בבקעת הירדן, והותיר את ההחלטות הסופיות למנהלי המשא ומתן. ראו אפשרויות ביטחוניות לבקעת הירדן וכן פליטים, חינוך ומדיניות מוסדית לשתי סוגיות מורכבות שעל סדר היום.