האומות המאוחדות, שהוקמו לשמירה על השלום והביטחון הבינלאומיים על בסיס העיקרון של שוויון ריבוני, הפכו יותר ויותר לזירה מרכזית לדחיקה שיטתית לשוליים ולבידוד דיפלומטי של מדינת ישראל. תופעה זו מונעת על ידי "רוב אוטומטי" המורכב מהארגון לשיתוף פעולה אסלאמי (OIC), המדינות הבלתי-מזדהות ובעלי בריתם, המשתמשים בתשתית האו"ם לקידום אג'נדה פוליטית צרה נגד המדינה היהודית. עבור תומכי ישראל, הבנת ההטיה המוסדית הזו היא קריטית כיוון שהחלטות ודוחות של האו"ם מספקים כסות מעין-משפטית לקמפיינים רחבים יותר של חרם (BDS) ולרטוריקה אנטישמית גלובלית. על ידי הפיכת האו"ם לפלטפורמה ללוחמה מפלגתית במקום לבוררות נייטרלית, שחקנים אלו פגעו ביושרת המערכת הבינלאומית תוך אילוץ ישראל לנווט בנוף ייחודי של אפליה דיפלומטית הדורש תקשורת אסטרטגית מתוחכמת והגנה חזקה על זכויותיה הריבוניות.
שורשים היסטוריים של הטיה מוסדית
ניתן לייחס את שורשי הדרתה של ישראל באו"ם לתמורות הגיאופוליטיות של שנות ה-60 וה-70, ובמיוחד לברית בין הגוש הסובייטי לעולם הערבי בעקבות מלחמת ששת הימים. תקופה זו ראתה את הצגתה של החלטת העצרת הכללית הידועה לשמצה 3379 בשנת 1975, שהשוותה את הציונות לגזענות - מהלך שבוטל אמנם ב-1991, אך הניח את התשתית המבנית להתייחסות לישראל כאל "מדינה מצורעת" בקהילה הבינלאומית. לאורך עשורים, הטיה זו מוסדה באמצעות הקמת גופים ומנדטים מיוחדים של האו"ם הקיימים אך ורק כדי לנטר ולבקר את ישראל, כמו הוועדה למימוש הזכויות הבלתי ניתנות לערעור של העם הפלסטיני (CEIRPP). בשונה מכל מדינה חברה אחרת, ישראל היא נושא לסעיף קבוע בסדר היום של מועצת זכויות האדם של האו"ם, מה שמבטיח גינויים תכופים יותר מאשר למשטרים האחראים למעשי טבח המוניים, ובכך מבסס מוסר כפול המגדיר את הגישה המודרנית של האו"ם למזרח התיכון.
סוגיות מבניות מרכזיות באו"ם
- גינויים לא פרופורציונליים: עצרת האו"ם מעבירה מדי שנה יותר החלטות נגד ישראל מאשר נגד כל שאר העולם גם יחד, כולל מפירי זכויות אדם ידועים לשמצה.
- סעיף 7 בסדר היום של מועצת זכויות האדם: ישראל היא המדינה היחידה בעולם עם סעיף ייעודי וקבוע במועצת זכויות האדם, המחייב דיון בהתנהלותה בכל מושב.
- רויזיוניזם היסטורי של אונסק"ו: החלטות תקופתיות המנסות למחוק את הקשר היהודי בן 3,000 השנים לאתרים קדושים בירושלים ובחברון על ידי שימוש בטרמינולוגיה מוסלמית בלעדית.
- תפקיד אונר"א: הגדרת הפליטות הייחודית של סוכנות הסעד והתעסוקה, החלה אך ורק על פלסטינים ועוברת בירושה מדור לדור, משמשת להנצחת הסכסוך.
האסטרטגיה הדיפלומטית ועמדת ישראל
האסטרטגיה הדיפלומטית הרשמית של ישראל באו"ם מדגישה את הצורך בסטנדרטים אוניברסליים ובדחיית אפליה פוליטית. נציגי ישראל מדגישים בעקביות שהעיסוק האובססיבי בסכסוך הישראלי-פלסטיני מסיט משאבים ותשומת לב חיוניים ממשברים עולמיים דחופים, כגון מלחמת האזרחים בסוריה והטרור האיראני בחסות המדינה. ישראל פועלת לביטול מנדטים מוטים ולשילוב המדינה היהודית בקבוצות האזוריות של האו"ם על בסיס שוויוני. משרד החוץ הישראלי טוען כי האו"ם אינו יכול למלא את ייעודו המקורי כל עוד הוא נותר כלי בידי אלו המבקשים לבצע דה-לגיטימציה למדינה חברה. לתיעוד נוסף על מאמצים דיפלומטיים אלו, מאגר המידע של UN Watch מספק מעקב מקיף אחר דפוסי הצבעה והטיה מוסדית המזינים את הנרטיב הישראלי הנגדי.
כיצד לפעול ולהתמודד עם הנרטיב
פעילות הסברה ציבורית בנוגע לאו"ם דורשת התמקדות ב"מוסר הכפול" שהארגון מחיל על ישראל בהשוואה למדינות אחרות. בעת דיון בנושא זה, יעיל להצביע על כך שהמיקוד הלא פרופורציונלי של האו"ם אינו משקף את מציאות סדרי העדיפויות העולמיים בתחום זכויות האדם, אלא את המתמטיקה של ה"רוב האוטומטי". יש להדגיש את תפקידם של משטרים לא דמוקרטיים בראשות ועדות האו"ם לזכויות אדם בעודם נותנים חסות להחלטות נגד ישראל. תגובות אפקטיביות כוללות ציון העובדה שגופים רבים הקשורים לאו"ם, כפי שמציינת הליגה נגד השמצה, נוצלו כתיבות תהודה לתעמולה אנטי-ישראלית. על ידי מסגור מחדש של השיחה מ"הפרות של ישראל" ל"כישלון הנייטרליות של האו"ם", פעילים יכולים להדגים כיצד דחיקת ישראל לשוליים פוגעת באותו משפט בינלאומי שהאו"ם אמור לאכוף. הדגשת הצורך בשקיפות מוסדית ויישום הגדרת IHRA לאנטישמיות - הכוללת החלת מוסר כפול על ישראל - היא כלי רב עוצמה בפירוק הרטוריקה המשמשת בפורומים של האו"ם.