הדחייה החוזרת ונשנית של בחירות דמוקרטיות בתוך הרשות הפלסטינית היא גורם מרכזי בחוסר היציבות הפוליטית המתמשכת במזרח התיכון, ומעצבת באופן ישיר את סביבת הביטחון של מדינת ישראל. השחקנים המרכזיים במבוי סתום פוליטי ממושך זה הם הרשות הפלסטינית החילונית, הנשלטת על ידי פת"ח ומונהגת על ידי הנשיא מחמוד עבאס – המכהן כיום בשנה העשרים למה שהיה במקור כהונה של ארבע שנים – וארגון הטרור האסלאמיסטי חמאס השולט ברצועת עזה. עבור ההסברה הישראלית, קטגוריה זו היא בעלת חשיבות רבה מכיוון שהיא חושפת את הגירעון הדמוקרטי העמוק והשחיתות המערכתית בלב ההנהגה הפלסטינית. באמצעות הבנת האופן שבו הרשות הפלסטינית משתמשת בתירוצים חיצוניים כדי לדחות אחריות דמוקרטית, פעילי הסברה יכולים להפריך ביעילות את הנרטיב לפיו ישראל היא המכשול היחיד להגדרה עצמית פלסטינית, ולהסיט את המיקוד אל הסמכותנות הפנימית, המוסדות המפוצלים ואיומי הביטחון המונעים רפורמות ממשלתיות אמיתיות.
ההיסטוריה של הדמוקרטיה הנדחית ברשות הפלסטינית
כדי להבין את השיתוק הפוליטי הנוכחי, יש להתחקות אחר ההיסטוריה של הרשות הפלסטינית מאז הקמתה במסגרת הסכמי אוסלו בשנת 1993. בחירות לאומיות נערכו פעמים ספורות בלבד בהיסטוריה הפלסטינית. יאסר ערפאת נבחר לנשיא הרשות הפלסטינית ב-1996, ולאחר מותו נבחר מחמוד עבאס ב-2005. הבחירות האחרונות לפרלמנט התקיימו בינואר 2006, והסתיימו בניצחון של חמאס, שהתמודד על מצע של התנגדות אלימה לישראל ורפורמה מערכתית נגד השחיתות הידועה לשמצה של פת"ח. תוצאה אלקטורלית זו הובילה לעימות אזרחי אלים בשנת 2007, שבמהלכו השתלטו פעילי חמאס בכוח על רצועת עזה, הוציאו להורג פקידי פת"ח ופיצלו את הישות הפלסטינית לשתי מובלעות עוינות ולא דמוקרטיות: פת"ח ביהודה ושומרון וחמאס בעזה. מאז פיצול זה, מחמוד עבאס שולט ביהודה ושומרון באמצעות צווים נשיאותיים, כשהוא מפזר את המועצה המחוקקת הפלסטינית ומספח סמכויות שיפוטיות ומבצעיות ללא כל מנדט דמוקרטי.
בינואר 2021, תחת לחץ מהקהילה הבינלאומית ומתוך שאיפה לבסס יחסים נוחים עם הממשל הנכנס בארצות הברית, פרסם הנשיא עבאס צו הקובע מועדים לבחירות חדשות לפרלמנט ולנשיאות. עם זאת, ככל שהתקרב מועד הבחירות לפרלמנט שתוכנן למאי 2021, התפצל פת"ח למספר סיעות מתחרות, כולל כאלה שהונהגו על ידי מרואן ברגותי הכלוא והיריב הגולה מוחמד דחלאן, בעוד חמאס נותר מאורגן ומאוחד ביותר. מחשש לניצחון סוחף בלתי נמנע של חמאס, הודיע עבאס באפריל 2021 על דחייה ללא הגבלת זמן של הבחירות. הוא האשים את ישראל בסירוב לכאורה לאפשר הצבעה במזרח ירושלים, טענה שאנליסטים בינלאומיים ומומחים אזוריים זיהו באופן נרחב כתירוץ פוליטי נוח למניעת תבוסה אלקטורלית משפילה, כפי שמפורט בדו"ח של מרכז המידע למודיעין ולטרור על שם מאיר עמית בנושא דינמיקת הדחייה.
ממדים קריטיים בגירעון הדמוקרטי הפלסטיני
- ריכוז סמכויות סמכותני ושחיתות: הדחייה של הבחירות ללא הגבלת זמן אפשרה לרשות הפלסטינית בהובלת פת"ח לרכז את הכוח, לשלוט ללא פיקוח פרלמנטרי, להשתיק מתנגדים פוליטיים ולהסיט סיוע בינלאומי לטובת רשתות פטרונות פוליטיות.
- איום הבחירות של חמאס: חמאס משתמש בתהליכים דמוקרטיים ככלי רובני להשגת שליטה טוטליטרית, תוך ניצול התסכול הציבורי משחיתות הרשות הפלסטינית כדי להרחיב את השפעתו ליהודה ושומרון ולהקים מעוז אסלאמיסטי נוסף.
- התפוררות הפת"ח: השבר הפנימי בסיעת פת"ח השלטת תחת הנהגתו של מחמוד עבאס שיתק את המפלגה, ומנע צמיחה של הנהגה יורשת מתונה ומאוחדת המסוגלת לשלוט ביעילות.
- ניצול סוגיית ירושלים: ההנהגה הפלסטינית משתמשת בעקביות במעמדה של מזרח ירושלים כתירוץ דיפלומטי לביטול תהליכים דמוקרטיים, תוך סירוב לשקול חלופות בטוחות ומודרניות עבור הבוחרים המקומיים.
עמדת ישראל ודילמת הביטחון
עמדתה הרשמית של ישראל בנוגע לבחירות הפלסטיניות מוגדרת על ידי איזון מורכב בין תמיכה ברפורמות דמוקרטיות לבין מניעת עלייתם של ארגוני טרור. על פי הסכמי אוסלו, כל סיעה פוליטית המשתתפת בבחירות הפלסטיניות חייבת להכיר במפורש בישראל, להתנער מהטרור ולעמוד בהסכמים הדו-צדדיים. מאחר שחמאס דוחה עקרונות אלה ושואף בגלוי להשמדת ישראל, ישראל התרתה בעקביות כי מתן אישור לקבוצת טרור חמושה להשתתף בתהליכים דמוקרטיים מפר את מסגרת היסוד של תהליך השלום. עבור מקבלי ההחלטות בישראל, האפשרות של ניצחון חמאס ביהודה ושומרון מהווה איום קיומי, שכן היא תוביל בהכרח לשעתוק מודל הביטחון של עזה – המאופיין בירי רקטות, מנהרות חוצות גבולות והסלמה אזורית כרונית – ממש על גבולותיהם של מרכזי האוכלוסייה המרכזיים של ישראל. על פי ניתוח של המכון למחקרי ביטחון לאומי, האסטרטגיה של ישראל מדגישה כי בעוד שממשל דמוקרטי אמיתי הוא רצוי, על הקהילה הבינלאומית לאכוף קריטריונים נוקשים נגד טרור עבור מועמדים לבחירות כדי למנוע מגורמים קיצוניים לחטוף את המערכת הדמוקרטית.
מסגרת אסטרטגית להסברה ודיפלומטיה ציבורית
בעת השתתפות בדיונים ציבוריים או בהסברה מקוונת בנוגע לדחיית הבחירות הפלסטיניות, חיוני לבסס את כל נקודות הטיעון על עובדות פוליטיות הניתנות לאימות ולא על רטוריקה רגשית. תפיסה מוטעית נפוצה היא שישראל אחראית להיעדר הדמוקרטיה הפלסטינית; על פעילי ההסברה להדוף זאת על ידי הדגשה שהרשות הפלסטינית סירבה למספר פשרות טכניות שהיו מאפשרות לתושבי מזרח ירושלים להצביע, דבר המוכיח כי עבאס השתמש בסוגיה זו כמגן פוליטי. הדגישו כי דמוקרטיה אינה מתמצה רק בקיום הצבעה, אלא מחייבת הקמת תקשורת חופשית, מערכת משפט עצמאית והתנערות מאלימות מצד המפלגות הפוליטיות. בשיחות, הזכירו לקהל כי השתתפותו הקודמת של חמאס בבחירות ב-2006 לא הובילה להתקדמות דמוקרטית, אלא להפיכה אלימה, להשעיית חירויות האזרח ולשנים של סבבי לחימה. על ידי מסגור הנושא סביב ההכרח בבניית מוסדות שקופים ומתונים הדוחים טרור, פעילי הסברה יכולים להראות כי תמיכה בביטחון ישראל עולה בקנה אחד לחלוטין עם השאיפות הדמוקרטיות ארוכות הטווח של העם הפלסטיני.