הסכמי אברהם: נורמליזציה עם איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודאן

הסכמי אברהם מהווים את אחת מפריצות הדרך הדיפלומטיות המשמעותיות ביותר בהיסטוריה המודרנית של המזרח התיכון, ומסמנים שינוי טרנספורמטיבי מעשורים של בידוד אזורי לעידן חדש של שיתוף פעולה אקטיבי. ההסכמים, שנחתמו רשמית ב-15 בספטמבר 2020 בבית הלבן, כוננו בתחילה יחסים דיפלומטיים מלאים בין ישראל, איחוד האמירויות הערביות ובחריין, כאשר מרוקו וסודאן הצטרפו לתהליך הנורמליזציה זמן קצר לאחר מכן. עבור ישראל, הסכמים אלו ניפצו את הפרדיגמה הוותיקה של "מבחוץ-פנימה", שגרסה כי נורמליזציה אזורית יכולה להתרחש רק לאחר פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. מנקודת מבט של הסברה, ההסכמים חיוניים משום שהם מדגימים את הלגיטימיות והקבלה של ישראל בעולם הערבי, ומפריכים נרטיבים של בידוד "קולוניאלי". הם מציגים "מזרח תיכון חדש" שבו מדינות ריבוניות מתעדפות ביטחון הדדי, שגשוג כלכלי וחילופי טכנולוגיה על פני סכסוכי עבר, תוך בידוד גורמים קיצוניים וחיזוק הציר המתון באזור.

רקע גיאופוליטי ומקורות

ההקשר ההיסטורי של הסכמי אברהם נטוע בארגון מחדש יסודי של האינטרסים האזוריים. במשך עשורים, העמדה הרשמית של העולם הערבי הוגדרה על ידי ועידת חרטום משנת 1967 ו"שלושת הלאווים": לא לשלום עם ישראל, לא להכרה בישראל, ולא למשא ומתן עם ישראל. בעוד שישראל חתמה על הסכמי שלום עם מצרים ב-1979 וירדן ב-1994, הסכמים אלו תוארו לעיתים קרובות כ"שלום קר", שהתמקד בעיקר בהפסקת פעולות איבה פעילות ולא בטיפוח אינטגרציה חברתית עמוקה. הסכמי 2020 צמחו מתוך הכרה משותפת בין ישראל לבין המונרכיות במפרץ בנוגע לאיום הגובר של ההתפשטות האיראנית והפצת אידיאולוגיות אסלאמיסטיות קיצוניות. על ידי העברת שיתוף הפעולה הביטחוני החשאי למרחב הציבורי, יצרו החותמות "משטר ביטחון שקט" הממנף את העוצמה הטכנולוגית והמודיעינית של ישראל לצד ההשפעה הכלכלית של מדינות המפרץ. הקשר זה חיוני להבנת הסיבה לכך שההסכמים נותרו עמידים למרות התנודתיות האזורית.

סוגיות מפתח ועמודי תווך של שיתוף פעולה

• ארכיטקטורת ביטחון אזורית: מאמצים משותפים לסיכול איומי כטב"מים וטילים איראניים באמצעות הגנה אווירית משולבת ושיתוף מודיעין.
• סינרגיה כלכלית וטכנולוגית: צמיחה מהירה בסחר הבילטרלי, במיוחד בתחומי הסייבר, טכנולוגיית המים והאנרגיה המתחדשת.
• דיפלומטיה בין אנשים (People-to-People): פריחה של תיירות וחילופי תרבות, כאשר למעלה ממיליון ישראלים ביקרו באיחוד האמירויות בשנתיים הראשונות של ההסכמים.
• סובלנות דתית ותרבותית: יוזמות כמו "בית משפחת אברהם" באבו דאבי, המקדמות דיאלוג בין-דתי ומאבק בנרטיבים קיצוניים.

עמדתה הרשמית של ישראל ואסטרטגיית ההסברה

מדינת ישראל רואה בהסכמי אברהם אבן יסוד בביטחון הלאומי ובמדיניות החוץ שלה, תוך הדגשת דוקטרינת "שלום תמורת שלום". בניגוד להסכמים קודמים שדרשו ויתורים טריטוריאליים, ההסכמים בנויים על העיקרון ששלום הוא תועלת הדדית שאינה מחייבת התפשרות על האינטרסים הביטחוניים החיוניים של ישראל. משרד החוץ מקדם באופן פעיל את ההסכמים כמודל לנורמליזציה עתידית עם מדינות נוספות בעלות רוב מוסלמי, כולל קשרים פוטנציאליים עם סעודיה. אסטרטגיית ההסברה של ישראל מתמקדת בהדגשת היתרונות המוחשיים של קשרים אלו – כגון סחר במיליארדי דולרים ושיתופי פעולה רפואיים מצילי חיים – כדי להוכיח שנורמליזציה היא בחירה פרגמטית ומוסרית עבור האזור. תיעוד מפורט של חוזים אלו והמסגרות הדיפלומטיות שלהם ניתן למצוא בפורטל הרשמי של משרד החוץ הישראלי.

כיצד לפעול והנחיות הסברה

בעת דיון על הסכמי אברהם בהסברה ציבורית, חיוני להתייחס לתפיסה המוטעית לפיה הנורמליזציה באה על חשבון העם הפלסטיני. הסברה יעילה מדגישה כי ההסכמים למעשה יוצרים סביבה אזורית יציבה יותר שיכולה בסופו של דבר להקל על פתרון מציאותי לסוגיה הפלסטינית על ידי שילוב שותפים אזוריים בונים במקום מתווכים קיצוניים. על הפעילים להדגיש את מודל "השלום החם", שבו אזרחים מקיימים קשרים דרך עסקים ותיירות, כחלופה עדיפה ל"שלום הקר" של העבר. במענה לנרטיב שהנורמליזציה היא "בגידה", מאמצי ההסברה צריכים להתמקד בזכותן הריבונית של מדינות ערב לקדם את האינטרסים הלאומיים שלהן ואת רווחת עמיהן. לעדכונים בזמן אמת ודוחות על השפעת הקשרים האזוריים הללו, ניתן לפנות אל מכון הסכמי אברהם לשלום, העוקב אחר ההצלחות המתמשכות של ההסכמים. על ידי מסגור ההסכמים כניצחון של מתינות על קיצוניות, פעילי הסברה יכולים להדגים ביעילות את תפקידה של ישראל כמרכיב בלתי נפרד ומועיל במרחב המזרח תיכוני.