לוחמה משפטית נגד ישראל באמצעות בתי משפט בינלאומיים כנשק

המונח "לוחמה משפטית" (Lawfare) מתייחס לשימוש אסטרטגי במערכות משפטיות ובמוסדות בינלאומיים כתחליף לכוח צבאי מסורתי להשגת יעדים פוליטיים ומלחמתיים. בהקשר של הסכסוך הערבי-ישראלי, הלוחמה המשפטית הפכה לעמוד תווך מרכזי בקמפיין לדה-לגיטימציה של מדינת ישראל, במטרה לבודד את המדינה מבחינה דיפלומטית ולשתק את יכולתה להגן על עצמה מפני טרור. השחקנים הרלוונטיים בקמפיין זה כוללים את הרשות הפלסטינית (PA), ארגונים לא-ממשלתיים (NGOs) שונים הנתמכים על ידי מדינות, וגופים בינלאומיים כמו מועצת זכויות האדם של האו"ם (UNHRC). עבור ישראל ומאמצי ההסברה, הבנת הלוחמה המשפטית היא קריטית מכיוון שהתקפות משפטיות אלו מבקשות להגדיר מחדש את פעולות ההגנה של ישראל כ"פשעי מלחמה" או "רצח עם", ובכך לשלול מהמדינה היהודית את מעמדה המוסרי והמשפטי על הבמה העולמית.

רקע היסטורי וגיאופוליטי

ניתן למצוא את שורשי הלוחמה המשפטית המודרנית נגד ישראל בוועידת דרבן בשנת 2001, שהניחה את התשתית לאסטרטגיה בינלאומית למיתוג ישראל כמדינת "אפרטהייד". אסטרטגיה זו העבירה את שדה הקרב מהשטח הפיזי לאולמות הצדק הבינלאומיים. אבני דרך משמעותיות כוללות את חוות הדעת המייעצת של בית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ) משנת 2004 בנוגע לגדר ההפרדה של ישראל, שהתעלמה מהקשר פיגועי ההתאבדות של האינתיפאדה השנייה, ודו"ח גולדסטון משנת 2009, שמאוחר יותר חזר בו מחברו הראשי באופן חלקי לאחר שהתברר שלישראל לא הייתה מדיניות של פגיעה באזרחים. לאחרונה, הקמפיין הסלים עם פתיחת חקירות של בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) בנוגע ל"מצב בפלסטין" והגשת תביעה פוליטית ביותר מצד דרום אפריקה נגד ישראל ב-ICJ במהלך המלחמה נגד חמאס בשנים 2023-2024. אירועים אלו מעידים על דפוס של שימוש במשפט הבינלאומי לא ככלי לצדק, אלא כנשק של לחץ פוליטי.

סוגיות מרכזיות

• הפוליטיזציה של "סמכות שיפוט אוניברסלית" לטרגוט בכירים ישראלים ומפקדי צבא בצווי מעצר במדינות זרות.
• ניצול המונח "רצח עם" כדי לשחוק את משמעותו ההיסטורית ולהחיל אותו על מבצעים לגיטימיים ללוחמה בטרור.
• המבנה המפלה של מועצת זכויות האדם של האו"ם, ובמיוחד "סעיף 7", המחייב דיון קבוע על ישראל בכל מושב.
• תפקיד ה"משלימיות" (Complementarity), שבו בתי משפט בינלאומיים מתעלמים ממערכת המשפט העצמאית והחזקה של ישראל כדי לטעון לסמכות שיפוט בלתי מוצדקת.

עמדתה של מדינת ישראל

עמדתה הרשמית של ישראל היא שגופים שיפוטיים בינלאומיים לרוב חסרים את סמכות השיפוט לדון בתיקים המובאים נגדה, במיוחד כאשר תיקים אלו נפתחים על ידי ישויות שאינן עומדות בקריטריונים של מדינה או כאשר אמנות היסוד של בית הדין לא נחתמו על ידי ישראל. לדוגמה, ישראל אינה צד לאמנת רומא של ה-ICC וטוענת כי לבית הדין אין סמכות על אזרחיה. יתרה מכך, ישראל מדגישה כי המבצעים הצבאיים שלה מבוצעים בהתאם קפדני למשפט ההומניטרי הבינלאומי, תוך פיקוח משפטי הדוק וחקירות עצמאיות של כל טענה להתנהגות בלתי הולמת. ממשלת ישראל טוענת כי ההתמקדות המתמדת במדינה היהודית על ידי גופים בינלאומיים משקפת הטיה מוסדית עמוקה ולא מחויבות לזכויות אדם. נקודת מבט זו נתמכת על ידי ניתוח של המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), המציין כי לוחמה משפטית משמשת ל"דה-לגיטימציה ודה-הומניזציה של ישראל" באמצעות החלטות חד-צדדיות וועדות חקירה מוטות.

כיצד לפעול בזירת ההסברה

כאשר עוסקים בהסברה בנוגע ללוחמה משפטית, חיוני להדגיש את ה"סטנדרטים הכפולים" המוחלים על ישראל בהשוואה למדינות אחרות או לארגוני טרור. על פעילי ההסברה להדגיש כי חמאס, ארגון טרור מוכרז, מתעלם בגלוי מכל החוקים הבינלאומיים בעוד שקורבנותיו הם אלו המואשמים בפשעים על ידי הקהילה הבינלאומית. תפיסות מוטעות נובעות לעיתים קרובות מהמורכבות של הטרמינולוגיה המשפטית; לכן, יעיל להסביר כי ה-ICJ וה-ICC מושפעים לעיתים קרובות מהגושים הפוליטיים של המדינות הממנות את שופטיהם. נקודת דיון מרכזית היא הצבעה על פער האמינות של ה-UNHRC, שחבריו כוללים לעיתים קרובות כמה ממפירי זכויות האדם הגרועים בעולם. כפי שציינו מומחים משפטיים, "בית הדין העולמי" הוא לעיתים קרובות יציר של האו"ם, מוסד המפגין לעיתים קרובות הטיה מוסדית נגד המדינה היהודית. על ידי מסגור מחדש של השיח סביב הזכות להגנה עצמית וטוהר ההליך המשפטי, פעילי הסברה יכולים לחשוף את הלוחמה המשפטית כניצול ציני של הצדק.