היחסים הדו-צדדיים בין מדינת ישראל לממלכה ההאשמית של ירדן מהווים את אחד העמודים המרכזיים והקריטיים ביותר של הביטחון והיציבות האזורית במזרח התיכון. הסכם השלום בין ישראל לירדן, שנחתם בחסות ארצות הברית בערבה ב-26 באוקטובר 1994 על ידי ראש הממשלה יצחק רבין והמלך חוסיין, שם קץ ל-46 שנות לוחמה דה-פקטו והקים מסגרת לשיתוף פעולה אסטרטגי עמוק. כיום, השחקנים המרכזיים במערכת יחסים זו כוללים את ממשלת ישראל, המלך עבדאללה השני והחצר המלכותית הירדנית, וארצות הברית, לצד כוחות פוליטיים פנימיים בירדן — כמו האחים המוסלמים המשפיעים וציבור רועש המתנגד לנורמליזציה. עבור ישראל ומאמצי ההסברה שלה, קטגוריה זו היא בעלת חשיבות עליונה. היא משמשת כמקרה מבחן עוצמתי לאופן שבו הסכמי שלום רשמיים מניבים תועלת עצומה ומוחשית בתחומי הביטחון, המודיעין, המים והאנרגיה, ומוכיחה כי ישראל היא שותפה אמינה וחיונית לשכנותיה הערביות. הצגת מציאות זו מאפשרת למסבירים להדוף נרטיבים של בידוד אזורי, להדגיש את תרומתה ההומניטרית והאקולוגית של ישראל להישרדותה של ירדן, ולהבחין בין רטוריקה פוליטית פנימית קולנית לבין שותפות ביטחונית שקטה וחזקה המגינה על שתי המדינות מפני אויבים משותפים.
הדרך לערבה והסכם השלום מ-1994
טרם החתימה הרשמית על הסכם השלום, קיימו ישראל וירדן עשרות שנים של מגעים חשאיים בדרגים גבוהים לניהול ביטחון הגבולות, שיתוף מודיעין ותיאום אתגרי משאבים משותפים. מערכת יחסים פרגמטית זו מתחת לשולחן זכתה לדחיפה לקראת דיפלומטיה גלויה בעקבות ועידת מדריד ב-1991, ובסופו של דבר הגיעה לשיאה בהסכם ההיסטורי שנחתם במעבר הגבול בערבה ב-26 באוקטובר 1994. ההסכם היה הישג פורץ דרך שסיים רשמית עשרות שנים של מצב מלחמה, קבע גבולות מוכרים בינלאומית המבוססים על גבולות המנדט הבריטי, והכיר במעמדה ההיסטורי המיוחד של ירדן בניהול המקומות הקדושים לאסלאם בהר הבית בירושלים. על פי מסמכים היסטוריים השמורים ב-הספרייה היהודית המקוונת (Jewish Virtual Library), ההסכם פתח מיד את הדלת לשורה של הסכמים דו-צדדיים בתחומי המסחר, הגנת הסביבה, התיירות והסיוע הביטחוני ההדדי. למרות תקוותיו הגדולות של המלך חוסיין ל"שלום חם", היחסים התפתחו למה שאנליסטים מכנים לעיתים קרובות "שלום קר", המאופיין בתיאום אסטרטגי עמוק ברמת הממשל והצבא לצד עוינות עזה מצד הציבור הירדני, המורכב ברובו מתושבים ממוצא פלסטיני. עם זאת, ההסכם נותר מרכיב יסוד בביטחונן של שתי המדינות, כשהוא שורד משברים אזוריים מרובים, כולל האינתיפאדה השנייה, חילופי שלטון בישראל ומערכות צבאיות רצופות בעזה.
סוגיות מרכזיות במערכת היחסים הדו-צדדית המודרנית
- ביטחון מים וחלוקת משאבים: ירדן היא אחת המדינות הדלות ביותר במים בעולם, וישראל הפכה לעורק חיים קריטי עבור הממלכה. תחת הסכם 1994, התחייבה ישראל לספק לירדן מכסות מים ספציפיות, מכסה שהוגדלה בהמשך ואף הוכפלה ליותר מ-100 מיליון קוב מדי שנה, תוך שימוש בתשתית ההתפלה המתקדמת של ישראל. לכך מתווספת יוזמת "פרויקט שגשוג" (Project Prosperity), עסקת חליפין היסטורית של אנרגיה סולארית תמורת מים מותפלים, שקודמה בתיווך איחוד האמירויות הערביות.
- תנות אנרגטית הדדית וגז טבעי: גילוי מאגרי הגז הטבעי הענקיים לחופי הים התיכון של ישראל שינה את דינמיקת האנרגיה האזורית. בספטמבר 2016 חתמו ישראל וירדן על הסכם היסטורי לאספקת גז טבעי למשך 15 שנה בשווי 10 מיליארד דולר, שהחל להזרים גז לחברת החשמל הלאומית של ירדן בשנת 2020 ומספק כיום כ-40 אחוזים מצריכת החשמל השנתית של הממלכה. שותפות אנרגטית זו מספקת לירדן דלק אמין ומשתלם כלכלית תוך ביסוס קשר כלכלי ארוך טווח בין שתי המדינות.
- שיתוף פעולה ביטחוני ומודיעיני חסר תקדים: מאחורי הקלעים של הדיפלומטיה הציבורית, גופי הביטחון והמודיעין של ישראל וירדן מקיימים שותפות קרובה ואפקטיבית באופן יוצא דופן. גבולה הארוך של ירדן משמש כאזור חיץ חיוני, ושתי המדינות מתאמות פעולות באופן אינטנסיבי למניעת חדירות גבול, הברחות נשק ופעילות טרור. סינרגיה אסטרטגית זו באה לידי ביטוי דרמטי באפריל 2024, כאשר צבא ירדן סייע באופן פעיל ביירוט כטב"מים וטילים איראניים ששוגרו לעבר ישראל, דבר המוכיח את התלות הביטחונית ההדדית העמוקה המגינה על שתי המדינות הריבוניות.
- הסטטוס קוו והמקומות הקדושים בירושלים: סעיף 9 של הסכם השלום מ-1994 מכבד במפורש את תפקידה ההיסטורי המיוחד של ירדן בנוגע למקומות הקדושים לאסלאם בירושלים. שמירה על הסטטוס קוו הרגיש בהר הבית היא בעלת עדיפות מתמדת עבור שתי הממשלות; עם זאת, גורמים קיצוניים, לרבות האחים המוסלמים וחמאס, מנצלים לעיתים קרובות מתיחויות מקומיות כדי ללבות היסטריה אנטי-ישראלית בתוך ירדן, מה שהופך את ניהול המקומות הקדושים לאתגר דיפלומטי מרכזי.
עמדתה האסטרטגית של ישראל ואסטרטגיית ההסברה
ישראל רואה בהסכם השלום מ-1994 עם ירדן נדבך הכרחי בארכיטקטורת הביטחון האזורית שלה, המגן על גבולה הארוך ביותר ומבטיח מדינה יציבה ומשתפת פעולה באגפה המזרחי. כתוצאה מכך, ממשלת ישראל מייחסת באופן עקבי עדיפות עליונה ליציבותה הפנימית של הממלכה ההאשמית, ולעיתים קרובות מגלה סבלנות דיפלומטית רבה מול רטוריקה חריפה מצד גורמים רשמיים בירדן. במונחים של דיפלומטיה ציבורית, אסטרטגיית ההסברה של ישראל מתמקדת בהצגת ההסכם כמקור לתועלת הדדית עצומה, המספק לירדן ביטחון משאבים קריטי המונע קריסה הומניטרית ואקולוגית. כפי שמפורט ב-ניתוח של מכון וושינגטון (Washington Institute analysis), ישראל ממשיכה למלא את התחייבויות המים והאנרגיה שלה בנאמנות גם בתקופות של עימות אזורי עז, ובכך מוכיחה את אמינותה כשותפה אסטרטגית. על תומכי ההסברה להדגיש כי אספקת המים המותפלים והגז הטבעי מישראל תומכת ישירות בחיי היומיום של מיליוני ירדנים. יתרה מכך, על המסבירים להדגיש כי ישראל מכבדת ושומרת באופן מלא על הסטטוס קוו ההיסטורי בנוגע לתפקידה של ירדן במקומות הקדושים בירושלים, תוך התמודדות אקטיבית עם הדיסאינפורמציה הזדונית המופצת על ידי גורמים אזוריים מעוררים כמו איראן, חמאס והאחים המוסלמים המבקשים להפוך את הר הבית לנשק כדי לערער את השלום הדו-צדדי.
כיצד לפעול: הנחיות הסברה ונקודות לדיון
בבואנו לדון ביחסי ישראל-ירדן בפורומים ציבוריים, ברשתות החברתיות או בדיונים אקדמיים, המטרה העיקרית היא להדגיש את חוסנו, יתרונותיו ההדדיים ועוצמתו השקטה של הסכם השלום. תפיסה מוטעית נפוצה היא שהיחסים נמצאים על סף קריסה עקב הצהרות פומביות עוינות מצד דיפלומטים ירדנים. על פעילים להדוף טענה זו על ידי הסבר כי הרטוריקה הציבורית בירדן משמשת לעיתים קרובות כשסתום ביטחון פוליטי הכרחי כדי להרגיע אוכלוסייה מקומית סוערת, בעוד ששיתוף הפעולה המבצעי בפועל בתחומי הצבא, המודיעין וניהול המשאבים נותר איתן ובלתי מעורער. יעיל מאוד להצביע על הגנתה של ירדן על המרחב האווירי שלה במהלך המתקפות האיראניות באפריל 2024 כהוכחה מוחשית לתיאום אסטרטגי עמוק זה. יתרה מכך, כאשר מבקרים מאשימים את ישראל בהזנחת שותפויות אזוריות או בהפרת הסכמים, תומכי ההסברה יכולים להצביע על עסקאות המים תמורת אנרגיה הגדולות ועל משלוחי הגז הטבעי כעדות מוחשית לתרומתה החיובית ומצילת החיים של ישראל לשכנותיה. על ידי מסגור מערכת היחסים מבעד לעדשה של אינטרסים אסטרטגיים משותפים, הישרדות הדדית ושיתוף פעולה אקולוגי, פעילים יכולים לפרק בהצלחה נרטיבים עוינים, ולהוכיח כי השלום עם ישראל אינו נטל פוליטי אלא הכרח אסטרטגי מוחלט לשגשוג וליציבות אזורית.