הדין הבינלאומי ההומניטרי (IHL), הידוע גם כדיני העימות המזוין (LOAC), מספק את המסגרת המשפטית החיונית לניהול פעולות צבאיות תוך הגנה על אלו שאינם משתתפים בלחימה. בהקשר של הסכסוך הישראלי-ערבי, נושא זה עבר לקדמת השיח העולמי ככל שהלוחמה עברה משדות קרב מסורתיים ופתוחים למרכזים עירוניים צפופים. השחקנים המרכזיים בזירה זו כוללים את צבא ההגנה לישראל (צה"ל), הפועל תחת פיקוח משפטי קפדני, וארגוני טרור לא-מדינתיים כמו חמאס וחיזבאללה, המפרים את החוקים הללו באופן שיטתי על ידי הטמעת תשתיות צבאיות בתוך אוכלוסיות אזרחיות. עבור מדינת ישראל והעוסקים בהסברה, הבנת הדין הבינלאומי היא קריטית משום שהיא מספקת את הסטנדרטים האובייקטיביים המשמשים להערכת פעולות צבאיות. ללא הקשר זה, משקיפים נופלים לעיתים קרובות למלכודת של שיפוט הסכסוך אך ורק לפי "ספירת גופות" או הרס חזותי, במקום לפי העקרונות המשפטיים של כוונה, צורך צבאי ומידתיות המגדירים בפועל התנהלות חוקית.
רקע על לחימה בשטח בנוי
האבולוציה ההיסטורית של הלוחמה ראתה תזוזה משמעותית לעבר "אורבניזציה של הסכסוך". בעוד שמלחמות המאה ה-20 נלחמו לעיתים קרובות בין צבאות סדירים באזורים כפריים או באזורים צבאיים ייעודיים, הלוחמה הא-סימטרית המודרנית מתאפיינת בארגוני טרור המבקשים לנטרל את היתרונות הטכנולוגיים של מדינות דמוקרטיות על ידי כפיית הלחימה לתוך ערים. בעזה ובדרום לבנון, ארגונים כמו חמאס וחיזבאללה השקיעו עשורים בבניית רשתות ענפות של מנהרות ומרכזי פיקוד ישירות מתחת לבתי חולים, בתי ספר ובנייני מגורים. אסטרטגיה זו נועדה ליצור תרחיש של "רווח כפול" עבור הטרוריסטים: או שצה"ל יימנע מתקיפת מטרות בעלות ערך גבוה כדי למנוע פגיעה באזרחים, או שהנפגעים האזרחיים שייגרמו ישמשו ככלי תעמולתי לדה-לגיטימציה של ישראל בזירה הבינלאומית. הקשר זה חיוני להבנה מדוע הדין הבינלאומי נמצא כיום במוקד מחלוקת כה עזה; הוא אינו רק קוד משפטי אלא יעד מרכזי של "לוחמה משפטית" (lawfare) – שימוש במערכות ועקרונות משפטיים כנשק במלחמה.
סוגיות מרכזיות בדיני לוחמה בשטח בנוי
- עקרון ההבחנה: החובה המשפטית להבחין בכל עת בין לוחמים לאזרחים, ובין מטרות צבאיות לאובייקטים אזרחיים.
- כלל המידתיות: איסור על התקפות שבהן הפגיעה האזרחית הצפויה בנפש או ברכוש תהיה מופרזת ביחס ליתרון הצבאי המוחשי והישיר המצופה מהתקיפה.
- צורך צבאי: העיקרון המאפשר שימוש בכוח הנדרש להשגת מטרה צבאית לגיטימית ואינו אסור בדרך אחרת על פי המשפט הבינלאומי.
- אמצעי זהירות: הדרישה לנקוט בכל אמצעי הזהירות האפשריים כדי למזער פגיעה מקרית בחיי אזרחים, כולל אזהרות, בחירת כלי נשק ספציפיים ותזמון התקפות.
עמדת ישראל ואסטרטגיה משפטית
ישראל עומדת על כך שפעולותיה הצבאיות מבוצעות בהתאם קפדני לדין הבינלאומי, גם כאשר אויביה מזלזלים בבוטות בחובותיהם המשפטיות. צה"ל הוא אחד הצבאות הבודדים בעולם המשלב יועצים משפטיים מהמחלקה לדין בינלאומי ישירות בתהליך התכנון המבצעי. יועצים אלו מספקים הדרכה בזמן אמת על חוקיותן של מטרות ועל דרישות המידתיות. עמדתה הרשמית של ישראל היא שנוכחות אזרחים אינה מעניקה חסינות למטרה צבאית, אלא מחייבת את התוקף לבצע הערכת מידתיות. כדי למזער פגיעה באזרחים, צה"ל פיתח טקטיקות כמו "הקש בגג" (הטלת מטען לא נפיץ על גג כדי להזהיר דיירים), משלוח הודעות טקסט המוניות והפצת כרוזים לעידוד פינוי מאזורי לחימה. ישראל טוענת כי האחריות המשפטית והמוסרית לנפגעים אזרחיים באזורים אלו מוטלת על ארגוני הטרור המשתמשים במגנים אנושיים. מידע מפורט על נהלים אלו ניתן למצוא בדף המשאבים של צה"ל בנושא דיני לוחמה, המפרט את מחויבות הצבא לסטנדרטים משפטיים.
כיצד לעסוק בנושא בהסברה
כאשר דנים בלוחמה בשטח בנוי, חיוני להתייחס לתפיסה המוטעית הנפוצה לפיה מידתיות פירושה "סימטריה" במספר הנפגעים. במשפט הבינלאומי, מידתיות היא הערכה צופה פני עתיד המתבצעת על ידי מפקד בזמן התקיפה; היא אינה השוואה רטרוספקטיבית של מנייני הרוגים. על העוסקים בהסברה להדגיש כי אובדן טרגי של חיי אזרחים אינו מהווה, כשלעצמו, פשע מלחמה אם המטרה הייתה יעד צבאי לגיטימי והתקיפה בוצעה לפי הפרוטוקולים המשפטיים. נקודת שיח מרכזית נוספת היא תפקידם של "מגנים אנושיים". לפי הדין הבינלאומי, שימוש באזרחים כדי להגן על מטרות צבאיות הוא פשע מלחמה, והצד המשתמש במגנים נושא באחריות העיקרית לכל נזק שייגרם. הדגשת נקודות המבט האנליטיות על מידתיות שמספקים מוסדות כמו המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) יכולה לסייע בביסוס השיחה במציאות משפטית אקדמית ולא ברטוריקה רגשית. הסברה יעילה כוללת הסטת המוקד מהתוצאות הטרגיות של המלחמה לכוונות ולאסטרטגיות הפליליות של ארגוני הטרור המציבים בכוונה את אזרחיהם בסכנה כדי לנצח במלחמת המדיה.