העברית הפכה לשפה מודרנית המדוברת בפי רבים באמצעות שימוש מתמשך בבתים, בבתי ספר, בעיתונים ובמוסדות ציבור, תהליך המתואר בתולדות האקדמיה. אליעזר בן־יהודה סייע לארגן ולקדם את המאמץ, אך גם מורים, כותבים, משפחות וגופי לשון תרמו לו.
מדיבור בבית אל הכיתות
- 1881: אליעזר ודבורה בן־יהודה מגיעים ליפו ומאמצים את העברית כשפת הבית.
- 1882: בכינוס בירושלים בהנחיית יחיאל מיכל פינס מסכימים המשתתפים לקיים את דיוניהם בעברית.
- 1884: בן־יהודה מתחיל להוציא לאור בירושלים את העיתון העברי הצבי.
- 1889: בית ספר בראשון לציון קובע תוכנית לימודים בעברית, לפי הסקירה בספרייה הווירטואלית היהודית.
- 1890: בן־יהודה ועמיתיו מקימים את ועד הלשון העברית, גוף מוקדם שקדם לוועד הלשון ולאקדמיה של ימינו.
משפחות ובתי ספר שילבו את העברית בחיי היומיום של ילדים; עיתונים הפכו אותה לכלי לענייני השעה ולאוצר מילים חדש. קראו עוד על השימוש בעברית במשפחה ובבית הספר ועל העיתונות העברית.
תקנים ציבוריים ומעמד רשמי
- 1904: הסתדרות המורים מסייעת להקים מחדש את ועד הלשון, כדי שינחה את קביעת המינוח להוראה בעברית.
- 1913–14: מלחמת השפות מתנהלת סביב ההחלטה ללמד בגרמנית בטכניון המתוכנן; הנהלתו חוזרת בה ובוחרת בעברית כשפת ההוראה העיקרית.
- 1922: מנדט חבר הלאומים מגדיר את האנגלית, הערבית והעברית כשפות רשמיות; סעיף 82 לדבר המלך במועצתו על ארץ ישראל קובע הוראות לפרסום ולשימוש בשפות, כפי שמופיע בסקר של האומות המאוחדות.
- 1953: הכנסת מקימה את האקדמיה ללשון העברית כיורשת של ועד הלשון.
ציוני הדרך האלה מציינים תהליך של התרחבות, ולא התחלה פתאומית אחרי שתיקה: העברית המשיכה לשמש בדת, בספרות ובמחקר לפני שהתנועה המודרנית הרחיבה את תפקידיה היומיומיים. הוועד תיאם מונחים חדשים, ואילו מורים, קוראים ודוברים קיבלו החלטות שנתנו לשפה אוצר מילים ציבורי חי. גלו עוד על עבודת הוועד והמילון, על בחירות ההגייה ועל המחלוקת הדתית וההכרה הרשמית.