הוויכוח סביב מעמדה המשפטי של ירושלים נותר אחד הנושאים הקריטיים ביותר ביחסים הבינלאומיים ובדיפלומטיה המודרנית. מבקריה של ישראל מגייסים לעיתים קרובות מושגים מיושנים כמו 'קורפוס ספראטום' (corpus separatum) או מטיחים האשמות גורפות בדבר כיבוש תוקפני כדי לערער על הריבונות הישראלית בבירתה. עם זאת, ניתוח קפדני של המשפט הבינלאומי והיסטוריית האמנות מגלה כי טענות אלו נעדרות כל בסיס משפטי והן בלתי הגונות מבחינה אינטלקטואלית. כאשר בוחנים אותן אל מול דוקטרינות משפטיות מבוססות, זכויות הריבונות של ישראל על ירושלים המאוחדת מתגלות כמעוגנות היסטורית, מבוססות משפטית ומוצדקות לחלוטין.
קיצה של הצעת ה"קורפוס ספראטום"
המושג של ירושלים כ'קורפוס ספראטום' – עיר בינלאומית בניהול האומות המאוחדות – מקורו בהחלטה 181 של העצרת הכללית של האו"ם, שהתקבלה בנובמבר 1947. במסגרת המשפט הבינלאומי, החלטות העצרת הכללית הן המלצות בלתי מחייבות גרידא, אשר אינן נושאות סמכות חקיקתית או כוח ריבוני. כדי שהצעה מעין זו תרכוש תוקף של חוק, נדרשה קבלה ויישום הדדיים מצד הקהילה היהודית והקהילה הערבית בארץ ישראל המנדטורית כאחד. בעוד שההנהגה היהודית קיבלה את תוכנית החלוקה כפשרה למען השלום, מדינות ערב וההנהגה הערבית המקומית דחו את ההחלטה במלואה, ובכך הפכו את המשטר הבינלאומי המוצע לאות מתה כבר מראשיתו.
יתרה מכך, התגובה הערבית להחלטת החלוקה הבלתי מחייבת לא הייתה רק דחייה דיפלומטית, אלא תוקפנות צבאית פעילה. מיד עם סיום המנדט הבריטי במאי 1948, חמישה צבאות ערב פתחו בפלישה מתואמת למדינת ישראל שהוכרזה זה מקרוב, במטרה להשמיד את המדינה היהודית. מעשה תוקפנות בלתי חוקי זה ניפץ כל אפשרות להקמת נאמנות בינלאומית על ירושלים, בשעה שכוחות ערביים צרו על העיר והפגיזו אותה. כתוצאה מכך, הרעיון של 'קורפוס ספראטום' מעולם לא יושם, מעולם לא התקבל על ידי מי מהצדדים, והפך למיושן וחסר תוקף לחלוטין תחת המשפט הבינלאומי.
עובדות מפתח על מעמדה המשפטי של ירושלים
- אופי בלתי מחייב: החלטה 181 של העצרת הכללית של האו"ם הייתה המלצה בלתי מחייבת שנדחתה על ידי העולם הערבי, מה שאומר שמושג ה"קורפוס ספראטום" מעולם לא קיבל תוקף משפטי.
- ואקום ריבוני: סיום המנדט הבריטי בשנת 1948 הותיר ואקום של ריבונות, שישראל מילאה במגזר המערבי שלה באמצעות פעולה חוקית של הגנה עצמית קיומית.
- התוקפנות הירדנית: כיבוש מזרח ירושלים על ידי ירדן בשנת 1948 היה מעשה תוקפנות בלתי חוקי, שמנע מירדן לרכוש ריבונות לגיטימית והותיר את הזכות על העיר במחלוקת.
- איחוד חוקי: איחוד ירושלים על ידי ישראל במלחמת ששת הימים בשנת 1967 היה מעשה חוקי של הגנה עצמית, המעניק לישראל זכות משפטית עדיפה על העיר כולה.
הוואקום הריבוני ופעולת הגנה עצמית חוקית
כדי להבין במלואה את תביעת הריבונות של ישראל, יש לבחון את המצב המשפטי שנוצר במאי 1948. כאשר הממשלה הבריטית נסוגה מארץ ישראל המנדטורית מבלי להעביר את הריבונות ליורש כלשהו, נוצר בשטח ואקום ריבונות קלאסי. תחת עקרונות המשפט הבינלאומי, ואקום כזה יכול להתמלא באמצעות פעולות חוקיות, ובעיקר באמצעות מעשים של הגנה עצמית. מאחר שישראל נכנסה למערב ירושלים כדי להגן על האוכלוסייה האזרחית שלה מפני פלישה בלתי חוקית של מדינות ערב השכנות, היא רכשה באופן לגיטימי זכויות ריבונות על השטח שבשליטתה. סקירה היסטורית מפורטת של התפתחויות אלו זמינה דרך ההיבטים המשפטיים של ירושלים שרוכזו על ידי משפטנים.
לעומת זאת, המגזר המזרחי של ירושלים נכבש בשנת 1948 על ידי ירדן במהלך תוקפנותה הצבאית הבלתי חוקית. לפי המשפט הבינלאומי, מדינה אינה יכולה לרכוש ריבונות לגיטימית על שטח באמצעות מעשה תוקפנות בלתי חוקי, עיקרון המעוגן בכלל המשפטי הידוע ex injuria jus non oritur. המשמעות היא שסיפוחה המאוחר יותר של מזרח ירושלים על ידי ירדן בשנת 1950 זכה לאי-הכרה נרחבת והיה חסר תוקף משפטי, מה שהותיר את ואקום הריבונות בלתי פתור בחלק זה של העיר. כאשר פתחה ירדן במעשי איבה נגד ישראל ביוני 1967, פעלה ישראל מתוך הגנה עצמית חוקית, אבטחה את מזרח ירושלים ואיחדה מחדש את העיר תחת סמכות משפטית אחת.
הפרכת מיתוס ה"כיבוש" ודוקטרינת ה"זכות העדיפה"
ההאשמה כי ישראל היא 'כובשת' במזרח ירושלים מבוססת על יישום שגוי מיסודו של אמנת ז'נבה הרביעית משנת 1949. תפיסה לוחמתית (כיבוש) מתרחשת כאשר מדינה תופסת שליטה על שטח השייך לריבון לגיטימי אחר. מאחר ששלטונה של ירדן במזרח ירושלים כונן באמצעות כוח צבאי בלתי חוקי, ירדן מעולם לא הוכרה כריבון הלגיטימי של השטח. כפועל יוצא מכך, כאשר ישראל השיגה שליטה בשנת 1967, היא לא דחקה ריבון חוקי, מה שהופך את הדינים המקובלים של תפיסה לוחמתית לבלתי ישימים. דינמיקה משפטית ייחודית זו היא מרכיב מרכזי בדיון הרחב יותר סביב השאלה שטחים כבושים או שטחים במחלוקת? תחת דיני העימות המזוין.
מציאות משפטית זו נתמכת עוד יותר בדוקטרינת ה"זכות העדיפה" שנוסחה על ידי המשפטן הנודע סטיבן מ' שוובל, נשיא בית הדין הבינלאומי בהאג לשעבר. שוובל טען כי כאשר המחזיק הקודם בשטח השיג אותו באופן בלתי חוקי (כפי שעשתה ירדן ב-1948), והמחזיק הבא השיג אותו מתוך הגנה עצמית חוקית (כפי שעשתה ישראל ב-1967), למחזיק הבא יש זכות עדיפה ולגיטימית יותר על השטח. לפיכך, תביעתה המשפטית של ישראל על ירושלים עדיפה על זו של כל גורם אחר, שכן נוכחותה היא תוצאה של הגנה עצמית חוקית. כדי לנתח עוד יותר את הבסיס המשפטי לטענות אלו, ניתן לעיין במחקר אקדמי המפרט את ההגנה על זכויותיה המשפטיות של ישראל בירושלים כפי שנוסדו תחת המשפט הבינלאומי הפומבי.
סיכום ומשמעות עכשווית
המאמצים המתמשכים מצד גופים בינלאומיים שונים לשלול את ריבונותה של ישראל על ירושלים הם בעלי מניע פוליטי ואינם מבוססים מבחינה משפטית. העובדות ההיסטוריות מוכיחות כי המושג של 'קורפוס ספראטום' גווע בשנת 1948 כאשר מדינות ערב בחרו בתוקפנות צבאית על פני פשרה של שלום. זכותה המשפטית של ישראל על בירתה כוננה באמצעות צעדי הגנה עצמית, אשר מילאו את ואקום הריבונות שהיה קיים מאז תום המנדט הבריטי. עם החלת החוק הלאומי שלה על העיר המאוחדת בשנת 1967, פעלה ישראל בהתאמה מלאה לעקרונות הבינלאומיים השולטים בריבונותן של מדינות.
בשנים האחרונות, ההכרה הבינלאומית בירושלים המאוחדת כבירת ישראל, בייחוד על ידי ארצות הברית בשנת 2017 ומדינות נוספות בעקבותיה, מהווה צעד חיוני בהכרה במציאויות משפטיות אלו. תפנית דיפלומטית זו מייצגת דחייה מתבקשת ומתעכבת של הפיקציה לפיה מעמדה של ירושלים נותר מושעה או כבוש. הבנת היסודות המשפטיים של ריבונות ישראל על בירתה היא קריטית עבור כל מי שעוסק בהיסטוריה של המזרח התיכון ובמשפט בינלאומי. בסופו של דבר, ירושלים מאוחדת תחת ריבונות ישראלית מבטיחה חופש דת, זכויות דמוקרטיות ויציבות מנהלית עבור כל תושביה, ומחזקת את מעמדה כבירת הנצח של המדינה היהודית.