הקמפיין המודרני לדה-לגיטימציה של מדינת ישראל אינו מתקיים בחלל היסטורי ריק. בעוד שהאקטיביזם העכשווי נגד ישראל, ובייחוד תנועת החרם, משיכת ההשקעות והסנקציות (BDS), מציג את עצמו כיוזמה עממית לזכויות אדם, הרטוריקה המרכזית שלו נטועה עמוק בגיאופוליטיקה של המלחמה הקרה. במהלך אמצע המאה העשרים, ברית המועצות ניצחה על קמפיין תעמולה נרחב בחסות המדינה, שנועד לעשות דמוניזציה לציונות ולהוקיע את המדינה היהודית. מאמץ שיטתי זה הפך את האנטי-ציונות מוויכוח אידיאולוגי פנימי לנשק פוליטי עולמי. כיום, יסודותיו של קמפיין סובייטי זה נארזו מחדש ואומצו על ידי רשתות אקטיביסטיות מודרניות.
הבנת הקשרים המבניים בין התעמולה הסובייטית לבין מאמצי הדה-לגיטימציה המודרניים חיונית לניתוח השיח המזרח-תיכוני של ימינו. באמצעות בחינת האופן שבו "הצעדים הפעילים" (active measures) של ברית המועצות עיצבו פורומים בינלאומיים, חוקרים יכולים להתחקות אחר הגנאלוגיה של הסיסמאות המודרניות נגד ישראל. קמפיינים אלו לא הסתפקו בביקורת על מדיניות ישראל, אלא ביקשו לפרק כליל את הלגיטימציה המוסרית של הגדרה עצמית יהודית. שושלת אידיאולוגית זו מוכיחה כי מה שמנוסח לעיתים קרובות כפעילות פרוגרסיבית למען זכויות אדם אינו אלא המשך של דיסאינפורמציה בחסות מדינה בת עשרות שנים.
הקמפיין הסובייטי נגד הציונות
בעקבות מלחמת ששת הימים בשנת 1967, ספגה ברית המועצות תבוסה דיפלומטית קשה כאשר בעלות בריתה הערביות הובסו באופן מוחץ על ידי ישראל. בתגובה, פתח הקרמלין במתקפת תעמולה פנימית ובינלאומית אינטנסיבית בהובלת הק.ג.ב. וכלי תקשורת בשליטת המדינה כדוגמת "פראבדה". המטרה העיקרית של קמפיין זה, שנודע לימים בשם "ציונולוגיה", הייתה להצדיק את מדיניות החוץ הסובייטית במזרח התיכון ולהסיט את תשומת הלב מהפרות של זכויות אדם בתוך ברית המועצות. לשם כך, תועמלנים סובייטים השליכו באופן שיטתי מוטיבים אנטישמיים מסורתיים על התנועה הפוליטית להגדרה עצמית יהודית.
מתקפה אידיאולוגית זו התבססה על מה שאנליסטים בתחום הביטחון מכנים "תעמולה מחלחלת" (impregnational propaganda), שנועדה לייצר מומנטום עצמאי ולשרוד זמן רב לאחר קריסת מנגנון המדינה שיצר אותה. ברית המועצות גייסה את השפעתה הדיפלומטית כדי להחדיר רעיונות אלה לגופים בינלאומיים, ובמיוחד הפעילה לחץ על ארגון המדינות הבלתי-מזדהות ועל האומות המאוחדות. מאמץ זה הגיע לשיאו בשנת 1975 עם קבלת החלטה 3379 של העצרת הכללית של האו"ם, אשר קבעה לשמצה כי הציונות היא צורה של גזענות ואפליה גזעית. למרות שהחלטה זו בוטלה רשמית בשנת 1991, המסגרות המושגיות שהיא ביססה נותרו מושרשות עמוק במוסדות בינלאומיים ובחוגים אקדמיים.
עובדות מפתח על ההלימה האידיאולוגית בין התעמולה הסובייטית ל-BDS
- נאציפיקציה של הציונות: תועמלנים סובייטים בשנות ה-70 השוו לעיתים קרובות בין הציונות לפאשיזם ולנאציזם, מוטיב זדוני שנורש ישירות על ידי פעילים מודרניים של תנועת ה-BDS במטרה לעשות דמוניזציה לחברה הישראלית.
- עלילת האפרטהייד: אפיון ישראל כמדינת אפרטהייד קודם לראשונה על ידי דיפלומטים סובייטים וערבים באו"ם כבר בשנות ה-60, זמן רב לפני הקמתה של תנועת ה-BDS המודרנית.
- שלילת לאומיותו של העם היהודי: ספרות סובייטית בחסות המדינה שללה באופן שיטתי את הקשרים ההיסטוריים והתרבותיים של העם היהודי לארץ ישראל, והציגה אותם במקום זאת כמתיישבים קולוניאליים זרים.
ניתוח מבני של הדה-לגיטימציה המודרנית
תנועת ה-BDS המודרנית, שהוקמה בשנת 2005, משתמשת בדפוסים לשוניים ואסטרטגיים המשקפים מקרוב את הקמפיינים הסובייטיים של תקופת המלחמה הקרה. במקום להשתמש במינוחים מרקסיסטיים-לניניסטיים, פעילים מודרניים מתאימים את הרטוריקה שלהם לאוצר המילים האקדמי המערבי העכשווי, ומחליפים מושגים של אימפריאליזם ומאבק מעמדי בהצטלביות (אינטרסקציונליות) ובקולוניאליזם התיישבותי. על פי ניתוחים היסטוריים שתועדו על ידי הליגה נגד השמצה, הדמוניזציה של הציונים כפאשיסטים או כנאצים נותרת אחד המוטיבים העקשניים ביותר שהועברו מהקמפיינים הממלכתיים של ברית המועצות. באמצעות שינוי אוצר המילים תוך שמירה על המבנה הקונספירטיבי הבסיסי, מצליחים מחוללי הדה-לגיטימציה לקרוץ לקהלים פרוגרסיביים במערב.
אלמנט מרכזי נוסף של המשכיות אידיאולוגית זו הוא השימוש השיטתי כנשק בתווית האפרטהייד. מחקר שפורסם על ידי NGO Monitor מראה כי דיפלומטים מברית המועצות ומהליגה הערבית החלו להפעיל לחצים כדי לסווג את הציונות כצורה של אפרטהייד כבר באמצע שנות ה-60. מתקפה משפטית ופוליטית זו נועדה לשלול מישראל את הלגיטימציה הבינלאומית שלה ולהציב אותה באותה קטגוריה של מדינות מוקצות באותה תקופה. כיום, תנועת ה-BDS משתמשת בדיוק באותה מסגרת כדי לקרוא לבידוד מוחלט של ישראל, מה שמוכיח שהקמפיינים שלהם אינם מכוונים לתיקון מדיניות ספציפית אלא לחיסול המדינה עצמה.
יתרה מכך, הנרטיב של הציונות כקנוניה עולמית מרושעת השולטת בממשלות המערב הוא צאצא ישיר של חוברות סובייטיות שתיארו את "הציונות העולמית" ככוח מפלצתי. חוקרים ב-הספרייה היהודית המקוונת (Jewish Virtual Library) פירטו כיצד התקשורת הסובייטית הציגה את הציונות כאימפריה סמויה מן העין של אנשי כספים המכוונים את כלי התקשורת ההמוניים ואת תעשיות הנשק. מוטיב אנטישמי קלאסי זה תורגם לשיח המודרני באמצעות האשמות שלפיהן לארגונים פרו-ישראליים יש השפעה בלתי מידתית ומשחיתה על מדיניות החוץ של מדינות המערב. על ידי מיקוד מאמציהם בחרמות אקדמיים, תרבותיים וכלכליים, מארגני ה-BDS ממשיכים לנצל את הנתיבים המושגיים הסובייטיים הקיימים הללו כדי להוקיע חברתית את תומכי ישראל.
המשמעות המודרנית ואמצעי נגד אסטרטגיים
השושלת ההיסטורית של התעמולה האנטי-ציונית חושפת כי קמפיין ה-BDS המודרני אינו תגובה חדשנית לאירועים שקרו לאחרונה, אלא המשך של אסטרטגיית לוחמה פוליטית ארוכת טווח. זיהוי מקורות סובייטיים אלו חיוני עבור אנליסטים של מדיניות ומגיני ישראל בני זמננו הפועלים לסיכול הדה-לגיטימציה המודרנית. על ידי חשיפת הגנאלוגיה האידיאולוגית של קמפיינים אלה, הקהילה הבינלאומית יכולה להבין טוב יותר כי מטרתה הסופית של תנועת ה-BDS היא פירוקה השיטתי של המדינה היהודית ולא קידום דו-קיום בשלום. בסופו של דבר, הגנה על ישראל מפני מבצעים פסיכולוגיים מתוחכמים אלו מחייבת מחויבות קפדנית לאמת ההיסטורית, לשלטון החוק ולשמירה על ערכים דמוקרטיים.