האסתטיקה האתיופית-ישראלית: מחול אסקסטה וביתא

שילובם של עולי אתיופיה, בני קהילת ביתא ישראל, בחברה הישראלית המודרנית חולל רנסנס תרבותי דינמי, במיוחד בתחום אמנויות הבמה. מיזוג אמנותי זה בא לידי ביטוי מובהק ביצירתן החלוצית של תיאטרון מחול אסקסטה ולהקת המחול ביתא, אשר הוקמו שתיהן על ידי חוקרת המחול והכוריאוגרפית הישראלית המוערכת ד"ר רות אשל. באמצעות שילוב בין תנועות פולקלור אתיופיות מסורתיות לטכניקות מחול מודרני מערבי עכשווי, כוננו להקות אלו אסתטיקה גופנית ייחודית על הבימה הישראלית. סוגה חדשנית זו לא רק משמרת את המורשת העשירה של קרן אפריקה, אלא גם מתרגמת אותה לכלי ביטוי עכשווי להבעה עצמית ולדו-שיח תרבותי. באמצעות הופעותיהן, הציגו להקות אלו בפני הקהל הרחב את שפת הגוף האתיופית המורכבת, ועיצבו מרחב בעל השפעה בנוף התרבותי הרב-גוני של ישראל.

רקע ומקורות של המחול האתיופי-ישראלי

התשתית ההיסטורית של תנועה זו מגיעה לשנת 1995, כאשר ד"ר רות אשל ייסדה את תיאטרון מחול אסקסטה באוניברסיטת חיפה. הלהקה, שהורכבה בעיקר מסטודנטים אתיופים-ישראלים, התמקדה בשימור ובפיתוח כוריאוגרפי של מורשת המחול המסורתית של הקהילה – כאשר פירוש השם "אסקסטה" באמהרית הוא "ריקוד כתפיים רוטטות". בכפרי מוצאם באתיופיה, שימש הריקוד מרכיב בלתי נפרד ממפגשים קהילתיים, טקסים דתיים ואירועים אישיים, והוא התאפיין בתנועות כתפיים וגו מעודנות ומורכבות להפליא. ד"ר אשל עבדה בשיתוף פעולה הדוק עם הסטודנטים-רקדנים כדי לתרגם את מוטיבי הפולקלור הגולמיים שלהם לכדי הופעות תיאטרליות מובנות. מאמץ משותף זה סימן את הניסיון השיטתי הראשון למסד את המחול האתיופי-ישראלי במגזרי האקדמיה והאמנות המקצועיים במדינה.

כדי לקדם את האבולוציה האסתטית הזו, ייסדה ד"ר אשל את להקת המחול ביתא בשנת 2005 במרכז הקהילתי נווה יוסף בחיפה. בעוד שאסקסטה פעלה במידה רבה כפרויקט אקדמי ותהליכי, להקת ביתא תוכננה כלהקת מחול עכשווי מקצועית לחלוטין הפורצת גבולות אמנותיים. המעבר מאסקסטה לביתא איפשר לרקדנים לחקור נרטיבים אישיים ולאומיים מורכבים, המשקפים את זהותם הכפולה כאתיופים וכישראלים כאחד. לאורך השנים הופיעו להקות אלו ברחבי העולם וייצגו את המארג התרבותי הרב-שכבתי של ישראל על במות בינלאומיות יוקרתיות. כיום, מורשתן ממשיכה להעניק השראה לדור חדש של רקדנים הרואים בגופם ארכיון חי של מסע יוצא דופן.

עובדות מפתח על התנועה

• המונח אסקסטה נגזר מהמילה האמהרית אסקסיטה, המייצגת את הריקוד האתיופי המסורתי האייקוני המתאפיין בתנועות כתפיים מהירות ומקצביות, סיבובי צוואר ותנודות חזה.
• ד"ר רות אשל, ילידת חיפה ודמות חלוצית בביקורת המחול הישראלית, הובילה הן את המחקר האקדמי והן את תוכניות ההכשרה הגופנית שהביאו את מסורות הפולקלור האתיופיות-ישראליות אל הבמה המקצועית.
• הקמת להקת המחול ביתא במרכז הקהילתי נווה יוסף בחיפה בשנת 2005 סימנה מעבר מכריע משימור ממוקד-סטודנטים לכוריאוגרפיה מקצועית ועכשווית בקנה מידה עולמי.

ניתוח כוריאוגרפי והשפעה סוציו-פוליטית

הסינתזה הכוריאוגרפית שהובילו אסקסטה וביתא מייצגת דיאלוג עדין בין שימור תרבותי לניסיוניות מודרנית. המחול האתיופי המסורתי הוא שיתופי ועממי במהותו, שורשיו ההיסטוריים נטועים בסביבה הכפרית, והוא מאופיין באנכיות חזקה, משיכה כלפי מטה ושליטה שרירית מקומית ואינטנסיבית. לעומת זאת, המחול המודרני המערבי שם דגש על מרחב, תנועה אופקית ונרטיב מופשט. כפי שמפורט בניתוחים אקדמיים של תהליך היצירה של המחול האתיופי-ישראלי, המתודולוגיה של ד"ר אשל לא ביקשה להחליש או למהול את האותנטיות של הצורות המסורתיות, אלא להשתמש במבנים מודרניים כדי להאיר את מורכבותן הפנימית. באמצעות מסגור עכשווי, הכוריאוגרפיה מדגישה כיצד הבעות גופניות מקומיות, כגון רטט הכתפיים, יכולות להעביר עולמות רגשיים עמוקים.

יתרה מכך, תיאטרון-תנועה זה עוסק במציאות הסוציו-פוליטית של החוויה האתיופית-ישראלית, ומתמודד עם נושאים של הגירה, קליטה ואפליה. הרקדנים משתמשים בגופם ככלי להבעת סוכנות ועצמאות, ומבססים את מקומם הראוי בנרטיב התרבותי של ישראל תוך התנגדות למחיקת מורשתם הייחודית. המסלול הביוגרפי של הכוריאוגרפית רות אשל מדגים מחויבות עמוקה בת עשרות שנים לשיתוף פעולה עם קהילת ביתא ישראל כשותפים שווים ליצירה אמנותית. מתודולוגיה זו יצרה מרחב בטוח עבור עולים צעירים לעבד את רגשותיהם המורכבים בנוגע לזהותם ההיברידית. באמצעות דיאלוג סומטי זה, הבמה הופכת למיקרוקוסמוס של הנוף החברתי הישראלי הרחב יותר, ומציגה את החיכוך, היופי והחוסן של שילוב רב-תרבותי.

חשיבות חברתית-תרבותית ואופקים עתידיים

בסופו של דבר, פועלן של אסקסטה ושל להקת המחול ביתא התעלה מעבר לאמנות הבמה והפך לזרז עוצמתי ללכידות חברתית ולהערכה הדדית בישראל. על ידי העלאת מסורות פולקלור שוליים למעמד של אמנות גבוהה, להקות מחול אלו קראו תיגר על גישות פטרנליסטיות כלפי קהילות עולים והעשירו את עולם המושגים האמנותי של המדינה. מיזוג יצירתי זה מוכיח כי הזהות הישראלית אינה מושג סטטי, אלא פסיפס המתפתח ללא הרף ומעוצב על ידי המסורות המגוונות של אזרחיה. החשיבות ארוכת הטווח של תנועה אסתטית זו טמונה ביכולתה לבנות גשרים של הבנה באמצעות השפה האוניברסלית של המחול. מתוך כבוד לעבר לצד אימוץ חדשנות עכשווית, אסקסטה וביתא יצרו מורשת אמנותית על-זמנית הנותרת מקור לגאווה עצומה עבור מדינת ישראל כולה.