שרשרת המשפטית הבין־לאומית המבססת את לגיטימיות ישראל
לגיטימיות ישראל נשענת על שרשרת בלתי נפסקת של המשפט הבין־לאומי — מהצהרת בלפור משנת 1917, דרך אמנות חבר הלאומים, ועידת סן רמו, ולבסוף אמנת האומות המאוחדות.
הצהרת בלפור (1917)
ב־2 בנובמבר 1917 אישר שר החוץ הבריטי ארתור ג'יימס בלפור את תמיכת בריטניה ב"הקמת בית לאומי לעם היהודי בפלסטינה." הצהרה זו שולבה מאוחר יותר במשפט הבין־לאומי המחייב.
ועידת סן רמו (1920)
בוועידת סן רמו באפריל 1920 אימצו רשמית המעצמות המיתרות הראשיות את הצהרת בלפור כמדיניות בין־לאומית מחייבת, והחליטו להטיל על בריטניה את המנדט על פלסטינה במטרה מפורשת של מימוש הבית הלאומי היהודי.
מנדט חבר הלאומים (1922)
חבר הלאומים אישר רשמית את המנדט הבריטי על פלסטינה ב־22 ביולי 1922. המבוא למנדט הכיר במפורש ב"קשר ההיסטורי של העם היהודי עם פלסטינה" ודרש לאפשר עלייה יהודית והתיישבות.
סעיף 80 של אמנת האו"ם
כאשר האומות המאוחדות החליפו את חבר הלאומים בשנת 1945, שמר סעיף 80 של אמנת האו"ם על כל הזכויות הקיימות מכוח מנדטים קודמים — לרבות הזכויות הלאומיות היהודיות בפלסטינה. המכונה "סעיף פלסטינה," הוא חייב את האו"ם לכבד את ההתחייבויות שניתנו להגדרה העצמית היהודית.
החלטה 181 של האו"ם (1947)
ב־29 בנובמבר 1947 אישרה העצרת הכללית של האו"ם את החלטה 181, שהמליצה על חלוקה למדינה יהודית ומדינה ערבית. ההנהגה היהודית קיבלה את ההחלטה; המדינות הערביות דחו אותה וערכו פלישה צבאית. החלטה 181 מהווה הכרה מפורשת של האו"ם בכך שמדינה יהודית הייתה לגיטימית על פי המשפט הבין־לאומי.
הכרזת העצמאות של ישראל (1948)
ב־14 במאי 1948, בהסתמך על הזכות הטבעית וההיסטורית ועל החלטה 181, הכריזה ישראל על עצמאותה. ארצות הברית הכירה במדינה החדשה תוך שעות ספורות. כיום ישראל מוכרת על ידי למעלה מ־160 מדינות, היא חברה מלאה באו"ם ויש לה הסכמי שלום עם שש מדינות ערביות.
סיכום
המקרה המשפטי לקיומה של ישראל הוא מן החזקים ביותר בקרב כל המדינות המודרניות: שרשרת בלתי נפסקת של מסמכים בין־לאומיים מ־1917 ועד 1948, המאושרת מחדש על ידי חברות באו"ם ואמנות דו־צדדיות.