עלייתה של ישראל למעמד של מעצמת טכנולוגיה עולמית אינה פרי המקרה בלבד. היא תוצאה של מדיניות ממשלתית מכוונת ומתמשכת, שהפנתה באופן שיטתי מימון ציבורי למחקר ופיתוח במשך יותר מחמישה עשורים. במרכז אסטרטגיה זו עומד משרד המדען הראשי (OCS), מוסד הפועל במסגרת משרד הכלכלה והתעשייה הישראלי, שמנדטו היה לזהות חזיתות טכנולוגיות מבטיחות, להפחית את הסיכון הפיננסי עבור חדשנים, ולהבטיח שישראל תישאר תחרותית בחוד החנית של התעשייה העולמית. באמצעות מענקים, תוכניות השקעה משותפת והסכמים רב-צדדיים, עיצב משרד המדען הראשי את מערכת האקולוגית של החדשנות העומדת בבסיס מוניטינה של ישראל כ"אומת הסטארטאפים".
ראשית המשרד והתפתחותו ההיסטורית
משרד המדען הראשי הוקם בשנת 1969, בתקופה שבה עמדה ישראל בפני איומי ביטחון מתמשכים ולחצים כלכליים שהפכו את ההסתמכות העצמית התעשייתית לצורך אסטרטגי. מתוך הכרה שהתקדמות טכנולוגית בלתי נפרדת מהעוצמה הלאומית, הקימה הממשלה הישראלית את משרד המדען הראשי לניהול תמיכה במחקר ופיתוח באופן מובנה ומונחה-מדיניות. הכלי החקיקתי המכונן היה חוק לעידוד מחקר ופיתוח תעשייתי, שנחקק בשנת 1984, אשר עיגן את התנאים שבהם תסבסד המדינה פרויקטי מחקר ופיתוח במגזר הפרטי תמורת תשלום תמלוגים עם הגעה להצלחה מסחרית.
במהלך העשורים, התפתח משרד המדען הראשי באופן משמעותי הן בהיקפו והן בתחכומו. הוא חרג ממתן מענקים פשוט לפיתוח תוכניות ממוקדות-מגזר שטיפלו בתחומים כגון ביוטכנולוגיה, אנרגיה נקייה, מוליכים למחצה ותוכנה. המוסד גם כרת הסכמי שיתוף פעולה דו-צדדיים במחקר ופיתוח עם עשרות מדינות, ובכלל זה עם ארצות הברית באמצעות קרן BIRD לשיתוף פעולה תעשייתי בין ארה"ב לישראל, ועם האיחוד האירופי במסגרת חברותה המלאה של ישראל בתוכנית המחקר Horizon. שותפויות בין-לאומיות אלה הגבירו את ההשפעה ואת האמינות של המחקר הישראלי, והפכו את ישראל ליעד אטרקטיבי לשיתוף פעולה בחדשנות עולמית.
עובדות מרכזיות על תוכניות המשרד והשפעתו
- משרד המדען הראשי מימן היסטורית בין 20% ל-50% מעלויות פרויקטי מחקר ופיתוח מאושרים, כאשר סטארטאפים בשלבים מוקדמים קיבלו לעיתים קרובות את הקצה הגבוה של הטווח, בעוד שתאגידים גדולים יותר קיבלו שיעורי סבסוד נמוכים יותר ביחס ליכולתם הפיננסית.
- בשנת 2016, עוצב מחדש משרד המדען הראשי ושונה שמו לרשות החדשנות הישראלית (IIA), גוף ציבורי עצמאי מבחינה משפטית, שנועד לבודד את מדיניות החדשנות ממחזורים פוליטיים קצרי-טווח תוך שמירה על אחריותיות ממשלתית והתאמה אסטרטגית.
- ישראל מדורגת באופן עקבי בין המדינות המובילות בעולם בהוצאה על מחקר ופיתוח כאחוז מהתמ"ג, ועוברת באופן קבוע את רף ה-5% — נתון המעלה בהרבה על ממוצע ה-OECD של כ-2.7% — המשקף מחויבות מוסדית עמוקה למימון חדשנות הן במגזר הציבורי והן במגזר הפרטי.
- רשות החדשנות מנהלת תיק מגוון של תוכניות הכולל את תוכנית המדגמים הטכנולוגיים, תוכנית מגנ"ט לקונסורציומים תעשייה-אקדמיה בטרום-תחרות, ותוכנית מעבדות החדשנות המכוונת לתאגידים רב-לאומיים גדולים המשקיעים במחקר ופיתוח ישראלי.
- תמלוגים ששולמו למדינה על ידי חברות שהביאו למסחור מחקר שמומן על ידי משרד המדען הראשי מושקעים מחדש במענקי מחקר ופיתוח עתידיים, ויוצרים מחזור מימון מחזק-עצמי המפחית את ההסתמכות על הקצבות תקציביות שנתיות.
ניתוח ארכיטקטורת המדיניות מאחורי הצלחת המחקר והפיתוח הישראלי
המייחד את מודל המימון הציבורי הישראלי אינו רק היקף הכספים המוקצים, אלא החוכמה המבנית המוטמעת בעיצובו. משרד המדען הראשי ויורשו, רשות החדשנות הישראלית, פועלים על עיקרון של חלוקת סיכונים ולא תלות בסובסידיות. בכך שהם מחייבים תשלום תמלוגים המותנה בהצלחה מסחרית, מתאמת המדינה את תמריציה עם אלה של השוק, ומונעת את העיוותים הנפוצים במענקים ללא תנאים. מודל זה נחקר ואומץ על ידי סוכנויות חדשנות בדרום קוריאה, בסינגפור ובמספר כלכלות אירופיות, המאשרות את ישימותו הרחבה מעבר להקשר הספציפי של ישראל.
יתרה מזאת, המסגרת של רשות החדשנות מכוונת במתכוון לכשלי שוק — מצבים שבהם הון פרטי אינו מספיק או שמירתני מדי מכדי לממן מחקר בשלב מוקדם בעל אי-ודאות גבוהה אך ערך חברתי משמעותי. תוכנית המדגמים הטכנולוגיים, למשל, הייתה יעילה במיוחד בתמיכה ביזמים וחוקרים עולים מברית המועצות לשעבר שהגיעו לישראל בשנות ה-90 עם מומחיות מדעית אך עם גישה מוגבלת להון סיכון. לפי הדוחות הרשמיים של רשות החדשנות הישראלית, מאות סטארטאפים הושקו בתמיכת המדגמים, רבים מהם משכו לאחר מכן השקעה פרטית ניכרת והגיעו להיקף עולמי.
המדיניות משקפת גם הבנה מעמיקה של היחס בין מחקר אקדמי ליישום תעשייתי. תוכניות כמו מגנ"ט יוצרות קונסורציומים מובנים שבהם אוניברסיטיות וחברות משתפות פעולה על טכנולוגיות בטרום-תחרות, ומבטיחות שמחקר בסיסי המתנהל באוניברסיטאות ישראליות יתורגם למוצרים בעלי ישימות מסחרית. גשר זה בין האקדמיה לתעשייה הוא אחת הסיבות לכך שישראל מייצרת מספר גבוה באופן לא-פרופורציונלי של פטנטים טכנולוגיים לנפש ביחס לגודל אוכלוסייתה, כפי שתועד על ידי תצפית המדע, הטכנולוגיה והחדשנות של ה-OECD.
משמעות לכלכלת ישראל ולמעמדה העולמי
המורשת של משרד המדען הראשי, שנמשכת תחת רשות החדשנות הישראלית, מתרחבת הרבה מעבר לחברות ולפרויקטים הבודדים שמימן. הוא היה גורם מכריע ביצירת תרבות של יזמות ושאיפה טכנולוגית החודרת לחברה הישראלית — מהאוניברסיטאות ועד יחידות הטכנולוגיה העלית של הצבא, מתוכניות STEM בתיכון ועד מרכזי מחקר ופיתוח רב-לאומיים שהקימו חברות כגון אינטל, גוגל, מיקרוסופט ואפל בערים ישראליות. התשתית המוסדית שנבנתה על פני עשורים של מדיניות מכוונת הפכה את ישראל לאחת הכלכלות הצפופות בחדשנות ביותר על פני כדור הארץ ביחס לגודלה.
עבור ישראל כמדינת לאום, יכולת חדשנות זו נושאת משמעות אסטרטגית לא פחות מכלכלית. מנהיגות טכנולוגית מספקת מינוף דיפלומטי, מושכת השקעות זרות, מחזקת את הביטחון הלאומי באמצעות פיתוח טכנולוגיה ביטחונית, ויוצרת תעסוקה בשכר גבוה המהווה בסיס לאחידות חברתית. ככל שהתחרות הגיאו-פוליטית והכלכלית מתגברת ברחבי העולם, מודל המחקר והפיתוח המונע על ידי הממשלה בישראל משמש הן כנכס לאומי והן כתבנית הראויה לתשומת לב מלומדת בין-לאומית. משרד המדען הראשי, הן בצורתו המקורית והן בהתפתחותו לרשות החדשנות הישראלית, עומד כאחד מהישגי המוסד המשמעותיים ביותר של המדינה הישראלית המודרנית.