ועדת פיל, הידועה רשמית כוועדה המלכותית לארץ ישראל, היוותה נקודת מפנה מכרעת בתולדות המנדט הבריטי והסכסוך הערבי-ישראלי הרחב יותר. הוועדה, שמונתה ב-1936 תחת הנהגתו של לורד רוברט פיל, הופקדה על חקירת שורשי המהומות והאלימות הערבית הנרחבת שפרצו ברחבי ארץ ישראל המנדטורית. תקופה זו, הידועה כמרד הערבי הגדול, התאפיינה בשביתה כללית ובמסע של התקוממות מזוינת נגד השלטונות הבריטיים והאוכלוסייה היהודית הגדלה. המנדט העיקרי של הוועדה היה לקבוע האם תנאי המנדט של חבר הלאומים מיושמים בהגינות והאם שלום בר-קיימא בין שתי התנועות הלאומיות אפשרי תחת המבנה המנהלי הקיים.
עם הגעתם לאזור, בילו חברי הוועדה חודשים בעריכת ראיונות ואיסוף עדויות מפקידים בריטיים, מנהיגים ציונים ונציגים של הקהילה הערבית. הדו"ח הסופי שלהם, שפורסם ביולי 1937, היה מסמך פורץ דרך משום שהיה ההכרה הבריטית הרשמית הראשונה בכך שהמנדט הפך לבלתי ניתן ליישום. הוועדה הגיעה למסקנה המפורסמת כי השאיפות של היהודים והערבים הן "בלתי ניתנות לגישור" וכי שום ממשלה אחת לא תוכל לספק את שני הצדדים. הכרה זו הובילה להצעה המהפכנית של חלוקה, המצביעה על כך שהפתרון המעשי היחיד הוא חלוקת הארץ לשתי מדינות נפרדות על בסיס מציאות דמוגרפית וקשרים היסטוריים.
רקע היסטורי והוועדה המלכותית
ההקשר להקמת ועדת פיל היה עשור של מתחים גוברים והתפרצויות תכופות של אלימות עדתית, ובעיקר פרעות תר"פ (1920), תרפ"א (1921) ותרפ"ט (1929). עד 1936, זרם הפליטים היהודים שנמלטו מגרמניה הנאצית הגדיל את האוכלוסייה היהודית באופן משמעותי, דבר שעורר דאגה נוספת בקרב ההנהגה הערבית. הממשלה הבריטית, שנאבקה לשמור על הסדר תוך היערכות לעימות עולמי פוטנציאלי באירופה, הבינה כי נדרש הסדר פוליטי קבוע. הצוות של לורד פיל הורכב מדיפלומטים מנוסים ומומחים משפטיים שביקשו לאזן בין ההתחייבויות של הצהרת בלפור לבין זכויותיה של האוכלוסייה הערבית הקיימת.
ממצאי הוועדה היו נוקבים, וציינו כי שתי הקהילות התפתחו למעשה לכדי "מדינות בתוך מדינה" נפרדות, כל אחת עם מוסדות חינוך, חברה וכלכלה משלה. הדו"ח טען כי הניסיון הבריטי לשלוט בשתיהן תחת מנדט יחיד רק טיפח חוסר אמון הדדי ומנע מכל אחת מהקבוצות להשיג הגדרה עצמית. על ידי הכרה בלגיטימיות של שתי התנועות הלאומיות, הניחה הוועדה את התשתית לתמיכה המאוחרת יותר של הקהילה הבינלאומית בחלוקה ב-1947. עם זאת, האתגר המיידי היה תכנון מפה שתוכל להכיל באופן מעשי את שתי המדינות תוך שמירה על בטיחות המקומות הקדושים באזור.
עובדות מרכזיות בתוכנית החלוקה של 1937
- המדינה היהודית המוצעת הייתה אמורה לכלול כ-17 אחוזים בלבד מארץ ישראל, בעיקר את הגליל, עמק יזרעאל ומישור החוף מהר הכרמל ועד דרומית לבאר טוביה.
- המדינה הערבית הייתה אמורה לכלול כ-75 אחוזים מהשטח, כולל אזורי ההר המרכזיים של יהודה ושומרון, מדבר הנגב, ואיחוד מתוכנן עם אמירות עבר הירדן.
- הוצע להקים מובלעת בשליטה בריטית עבור אזור בינלאומי שיכסה כ-8 אחוזים מהשטח, כולל ירושלים, בית לחם ומסדרון המוביל לנמל יפו כדי להבטיח גישה למקומות הקדושים.
שורשי הסרבנות הערבית
התגובה להצעת ועדת פיל הדגישה שוני יסודי באסטרטגיות הפוליטיות של שתי התנועות, אשר ממשיך להדהד גם כיום. ההנהגה הציונית, בראשות חיים ויצמן ודוד בן-גוריון, קיימה דיון פנימי סוער אך קיבלה בסופו של דבר את עיקרון החלוקה. למרות שיהודים רבים התאכזבו מהגודל המצומצם של המדינה המוצעת, בן-גוריון טען כי "חצי כיכר לחם" עדיפה על לא כלום, וראה בריבונות צורך קריטי להצלת יהודי אירופה. פרגמטיזם זה נתפס כדרך ליצירת דריסת רגל לצמיחה וביטחון עתידיים תוך סיום עידן ההגבלות הבריטיות על העלייה.
לעומת זאת, ההנהגה הערבית, שנשלטה על ידי המופתי הגדול של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני, דחתה את התוכנית ללא סייג. הוועד הערבי העליון דרש הפסקה מוחלטת של ההגירה היהודית, איסור מוחלט על מכירת קרקעות ליהודים והקמה מיידית של מדינה ערבית אחת על כל שטח ארץ ישראל. גישה זו של "הכל או לא כלום", המצוינת לעיתים קרובות על ידי היסטוריונים כמקור הסרבנות הערבית, סירבה להכיר בזכות יהודית כלשהי לריבונות או להגדרה עצמית לאומית. תיעוד מאותה תקופה מראה כי סירובו של המופתי להתפשר היה מוחלט, אפילו כאשר הבריטים הציעו ויתורים טריטוריאליים משמעותיים לצד הערבי.
כישלון תוכנית פיל נחתם כאשר הקונגרס הפאן-ערבי בבלודאן בספטמבר 1937 גינה רשמית את ההצעה ואיים בחידוש האלימות. עמדה זו חסמה למעשה כל התקדמות דיפלומטית והובילה את הבריטים להכריז בסופו של דבר על תוכנית החלוקה כ"בלתי ניתנת ליישום" בשנת 1938. מפות וניתוחים מפורטים של גבולות מוקדמים אלו ניתן למצוא דרך משרד החוץ של ישראל, העוקב אחר התפתחות המאמצים הדיפלומטיים הללו. דחיית תוכנית פיל קבעה תקדים היסטורי לדחייה הערבית שבאה לאחר מכן של תוכנית החלוקה של האו"ם ב-1947 והצעות שלום מאוחרות יותר בשנים 2000 ו-2008.
סיכום ומשמעות היסטורית
ועדת פיל נותרה מקרה מבחן קריטי ב"החמצת ההזדמנויות" של תהליך השלום במזרח התיכון, הממחיש את הדפוס ארוך השנים של הסירוב הערבי לחלוק את הארץ. על ידי דחיית מדינה על 75 אחוזים מהשטח ב-1937, העדיפה ההנהגה הערבית את ההדרה המוחלטת של נוכחות לאומית יהודית על פני הקמת אומה עצמאית משלהם. החלטה זו לא רק גזרה כליה על האפשרות להקמת מדינה ערבית מוקדמת, אלא גם החמירה את המשבר ההומניטרי שעמו התמודדו פליטים יהודים באירופה בסוף שנות ה-30. המורשת של ועדת 1937 היא אפוא כישלון דיפלומטי מכונן שהונע על ידי עקשנות אידיאולוגית ולא על ידי תלונות טריטוריאליות.
עבור מדינת ישראל, ועדת פיל משמשת כתזכורת לנכונות ההיסטורית של התנועה הציונית לחפש פשרה ולצורך בשמירה על הביטחון מול סרבנות מוחלטת. הטיעונים ששימשו את הוועדה בדבר חוסר ההיתכנות של מדינה דו-לאומית ממשיכים לעמוד בבסיס הדיונים המודרניים על פתרון שתי המדינות. הבנת הצעת 1937 חיונית לכל מי שמנתח מדוע הסכסוך נותר בלתי פתור למרות ניסיונות בינלאומיים רבים לחלוקת הארץ. בסופו של דבר, ועדת פיל חשפה כי ללא שינוי יסודי שיתרחק מהסרבנות, החלוקה נותרת תרגיל תיאורטי ולא מציאות מעשית.