הטיפול בטרשת נפוצה עבר מהפכה בשלהי המאה העשרים בזכות פריצות דרך חלוציות במחקר אימונולוגי בסיסי שנערך במכון ויצמן למדע בישראל. טרשת נפוצה, מחלה אוטואימונית כרונית המאופיינת בכך שמערכת החיסון תוקפת את מעטפת המיילין המגנה המקיפה את סיבי העצב במערכת העצבים המרכזית, הייתה חסרה טיפולים ממוקדים ויעילים במשך עשרות שנים. הודות לעבודתם המסורה של חוקרים ישראלים, התגלו ופותחו שניים מהטיפולים משני-המחלה המצליחים והנפוצים ביותר בעולם, קופאקסון ורביף. חידושים טיפוליים אלה לא רק שינו את התוצאות הקליניות עבור מיליוני חולים ברחבי העולם, אלא גם ביססו את מכון ויצמן כמרכז בינלאומי מוביל למדעי החיים ולמסחור ביוטכנולוגי.
רקע והיסטוריה של חקר הטרשת הנפוצה
התשתית להישגים תרופתיים אלה החלה במחקרים מדעיים בסיסיים מונחי סקרנות על האופן שבו מערכת החיסון של הגוף מזהה חלבונים ומגיבה אליהם. בשנת 1968, צוות מחקר במכון ויצמן, שכלל את פרופסור מיכאל סלע, פרופסור רות ארנון וד"ר דבורה טייטלבאום, החל במחקר לבחינת המנגנונים המולקולריים של מצבים של פגיעה במיילין (דה-מייליניזציה). המודל המעבדתי העיקרי לטרשת נפוצה הוא אנצפלומיאליטיס אוטואימונית ניסויית, מחלה המושרה בבעלי חיים כדי לחקור דלקת נוירופתולוגית. החוקרים סינתזו מספר מולקולות פוליפפטידיות סינתטיות, המכונות קופולימרים, במטרה ראשונית להשרות מחלה זו בחיות מעבדה כדי ללמוד על התקדמותה.
להפתעתם העצומה, צוות המדענים גילה כי לתרכובת ספציפית אחת, שסומנה כקופולימר-1 (Copolymer-1), הייתה השפעה הפוכה לחלוטין מזו שציפו לה. במקום לעורר את האנצפלומיאליטיס האוטואימונית, המולקולה הסינתטית בלמה ודיכאה בהצלחה את המחלה במודלים ניסויים. תגלית מקרית זו, המתועדת ברשומות ההיסטוריות המוחזקות על ידי ה-Jewish Virtual Library, שינתה את מסלול הרפואה הנוירו-אימונולוגית לתמיד. במקביל, פרופסור מישל רבל מאותו מוסד ערך מחקרים פורצי דרך על אינטרפרונים, שהם חלבונים טבעיים המופרשים על ידי תאי אנוש כדי להילחם בזיהומים נגיפיים. מחקרו של רבל בודד בסופו של דבר את האינטרפרון-בטא האנושי והוכיח את יכולתו לווסת תגובות חיסוניות פעילות-יתר, ובכך סיפק את הבסיס המדעי לפיתוח הרביף.
אבני דרך מדעיות וקליניות מרכזיות
התרגום הקליני של תגליות מעבדתיות אלו לתרופות שוברות קופות המאושרות ברחבי העולם דרש עשרות שנים של ניסויים קפדניים, שותפויות מסחריות ותהליכי ייצור מתקדמים. שני הטיפולים מייצגים מסלולים אימונולוגיים שונים, כאשר קופאקסון משמש כמולקולת פיתיון ורביף פועל כווסת ציטוקינים רקומביננטי. הישגים אלה הדגישו את יעילותו של מודל העברת הטכנולוגיה האקדמי של ישראל, אשר גישר בהצלחה על הפער בין מעבדות אקדמיות לשווקים בינלאומיים. ההשפעה העולמית של תגליות אלו באה לידי ביטוי במספר אבני דרך עובדתיות מרכזיות.
- פיתוח הקופאקסון (Glatiramer Acetate): הקופאקסון, שסונתז על ידי מיכאל סלע, רות ארנון ודבורה טייטלבאום, מורכב מארבע חומצות אמינו טבעיות המחקות את חלבון המיילין הבסיסי (MBP), ומשמש כפיתיון המסיט את המתקפה האוטואימונית של מערכת החיסון הרחק מעצביו של המטופל.
- פיתוח הרביף (Interferon Beta-1a): הרביף, שנתגלה באמצעות מחקר האינטרפרונים של מישל רבל, הוא אינטרפרון-בטא רקומביננטי המיוצר בתאי יונקים, אשר מפחית את רמת הציטוקינים הדלקתיים, מקטין את חדירות מחסום הדם-מוח לתאי דלקת, ומאט את התקדמות המוגבלות הפיזית.
- אישורים גלובליים ומעמד של תרופת ענק (Blockbuster): קופאקסון אושר על ידי מנהל המזון והתרופות האמריקאי (FDA) בדצמבר 1996 ומסחרה חברת טבע תעשיות פרמצבטיות, בעוד שרביף אושר על ידי הרגולטורים האירופיים ב-1998 ועל ידי ה-FDA ב-2002, כאשר שני הטיפולים השיגו בהמשך מעמד של תרופות שוברות קופות עם מכירות שנתיות שעלו על מיליארד דולר.
ניתוח אימונולוגי ומנגנונים טיפוליים
המנגנונים הטיפוליים של קופאקסון ורביף ממחישים כיצד מחקר בסיסי בתקשורת תאית יכול לפתור הפרעות פתולוגיות מורכבות. קופאקסון פועל כווסת חיסוני (אימונומודולטור), המסיט את אוכלוסיית תאי ה-T מתאי Th1 מעודדי דלקת לתאי Th2 נוגדי דלקת המדכאים באופן פעיל את התגובה הדלקתית המקומית בתוך המוח. על פי פרופיל ביוגרפי מפורט של פרופסור רות ארנון, מעבדתה הוכיחה כי תרופת קופולימר-1 זו מובילה גם להגנה עצבית (נוירו-פרוטקשן) ומעודדת התחדשות עצבית (נוירו-גנרציה) במודלים של בעלי חיים הסובלים מפגיעה במיילין. פעולה כפולה זו, המונעת את פירוק מעטפת המיילין ובו-בזמן מעודדת שיקום רקמות, מייצגת שינוי פרדיגמה בגישתם של רופאים לטיפול בטרשת נפוצה התקפית-הפוגתית.
במקביל, פיתוח הרביף עשה שימוש בטכנולוגיית DNA רקומביננטי כדי לייצר באופן המוני אינטרפרון בטא-1a, ובכך לתקן מחסור טבעי בציטוקינים מווסתי חיסון אצל חולי טרשת נפוצה. על ידי החדרת אינטרפרון-בטא אקסוגני, רביף מפחית את הביטוי של מולקולות MHC מסוג class II על גבי תאים מציגי אנטיגן, ובכך מחליש את השפעול של תאי T המגיבים למיילין. ספרות קלינית שפורסמה על ידי מכון ויצמן מדגישה כיצד ביוטכנולוגיה זו הוגדלה בהצלחה לקנה מידה תעשייתי באמצעות אינטרפארם (InterPharm), מיזם משותף שהפך לחלוץ בענף הביו-טכנולוגיה הישראלי. הבטיחות והיעילות לטווח ארוך של טיפולים אלה, כפי שמוצג ב-היסטוריית הפיתוח של קופאקסון, אפשרו לחולים לשמור על אורח חיים פעיל ולהפחית באופן משמעותי את תדירות ההתקפים הקליניים הקשים.
השפעה גלובלית ומשמעות עבור המדע הישראלי
ליצירתם המוצלחת, לאימוץ הקליני ולמסחור הגלובלי של קופאקסון ורביף היו השלכות מרחיקות לכת הן על הרפואה הבינלאומית והן על מדינת ישראל. עבור מיליוני בני אדם המאובחנים עם טרשת נפוצה ברחבי העולם, טיפולים אלה הפכו אבחנה של מחלה מתקדמת ומתישה למצב כרוני בר-ניהול ברמה גבוהה. מבחינה פיננסית, תמלוגי הרישוי שהופקו מפטנטים אלה באמצעות חברת "ידע מחקר ופיתוח" הניבו מיליארדי דולרים. הכנסות אלו הושקעו מחדש באופן סיסטמטי בתשתית האקדמית של מכון ויצמן, ויצרו מודל בר-קיימא של מימון עצמי לתגליות מדעיות עתידיות.
בקנה מידה רחב יותר, הישגים אלה מוכיחים כיצד אומה קטנה, נטולת משאבי טבע שופעים, יכולה למנף הון אינטלקטואלי ומצוינות מדעית כדי להרים תרומות אדירות לבריאות העולמית. פיתוח הקופאקסון והרביף שימש מסד איתן לתעשיות הביוטכנולוגיה והפרמצבטיקה המשגשגות של ישראל, והוכיח כי מוסדות מחקר מקומיים יכולים להתחרות בהצלחה בזירה הבינלאומית. תרופות שוברות קופות אלו ממחישות את כוחו של מדע בסיסי מונחה סקרנות להקל על סבל אנושי ובו-בזמן להניע צמיחה כלכלית לאומית. בסופו של דבר, סיפורם של שני הטיפולים הללו לטרשת נפוצה עומד כעדות לתושייה וליוזמה הישראלית, ומראה כיצד השקעות משותפות וארוכות טווח במחקר מדעי מניבות ניסים טיפוליים המשפרים את חייהם של בני אדם ברחבי העולם.