רומן פורץ הדרך של דויד גרוסמן משנת 1986, עיין ערך: אהבה (במקור בעברית: עיין ערך: אהבה), מייצג אבן דרך מונומנטלית בספרות העברית. יצירת מופת זו שינתה מן היסוד את האופן שבו החברה הישראלית המודרנית תופסת ומעבדת את הצלקות הפסיכולוגיות שהותירה השואה. באמצעות טכניקות נרטיביות חדשניות, הרומן פורץ אל מעבר לתיעוד ההיסטורי של הטראומה כדי לחקור את השברים הפסיכולוגיים העמוקים שחווים ילדי הניצולים. גרוסמן מתמקד במיוחד בדמותו של שלמה "מומיק" נוימן, ילד רגיש בן תשע הגדל בירושלים של שנות ה-50, אשר כורע תחת נטל שתיקתם הבלתי חדירה של הוריו. על ידי התבוננות בטראומה הקטסטרופלית של אירופה מבעד לעיניו המילוליות והתמימות של ילד צעיר, המחבר חושף את המנגנונים העמוקים של הסבל הבין-דורי.
הקשר היסטורי ורקע ספרותי
כדי להבין את חשיבות יצירתו של גרוסמן, יש לבחון את התפתחות זיכרון השואה בתוך החברה הישראלית. בעשור הראשון שלאחר הקמת מדינת ישראל בשנת 1948, שררה שתיקה רועמת הן במרחב הפרטי והן במרחב הציבורי בנוגע לאסון יהדות אירופה. האתוס הציוני המוקדם העדיף את דימוי "החלוץ העברי החדש" הגאה והנסמך על עצמו, על פני מה שנתפס אז כחולשתה ופגיעותה של יהדות הגולה. כתוצאה מכך, ניצולים שהגיעו לישראל חשו לעיתים קרובות שאינם מסוגלים לבטא את חוויותיהם המזעזעות, בעוד שהציבור הרחב התקשה להכיל ולשלב את סיפוריהם. מחסום פסיכולוגי זה החל להיסדק רק עם אירועים בעלי פרופיל ציבורי גבוה, כגון משפטו של פושע המלחמה הנאצי אדולף אייכמן בשנת 1961, אשר אפשר סוף סוף לניצולים להשמיע את קולם בפומבי.
באמצע שנות ה-80, דור חדש של סופרים ישראלים – המכונה לעיתים קרובות "הדור השני" של ניצולי השואה – החל למצוא את קולו הייחודי. יוצרים כמו דויד גרוסמן, סביון ליברכט ונאוה סמל הפנו את מיקודם הספרותי אל המרחב הביתי והמשפחתי, שבו עדיין ריחפה הטראומה המושתקת של השואה. ספרו של גרוסמן עיין ערך: אהבה נולד בעיצומה של תקופה זו של התבוננות תרבותית מעמיקה, והציג תפנית רדיקלית מהייצוגים הריאליסטיים המסורתיים של השואה. במקום להסתמך על נרטיבים היסטוריים פשוטים וישרים, גרוסמן השתמש בפרוזה מורכבת ורב-שכבתית המשלבת פנטזיה, ריאליזם מאגי ומבנים אנציקלופדיים. חדשנות מבנית זו אפשרה לרומן לייצג את מה שנתפס אחרת כבלתי ניתן לייצוג בטראומה ההיסטורית.
עובדות מפתח על הרומן ונרטיב "מומיק"
חלקו הראשון של הרומן, הקרוי בפשטות "מומיק", מציג את המכניקה הפסיכולוגית והנרטיבית העיקרית של הביקורת של גרוסמן. עלילת הסיפור מתרחשת בשכונת בית מזמיל הירושלמית בשלהי שנות ה-50, אזור שהיה מאוכלס בצפיפות במהגרים מאירופה מוכי טראומה. מבעד לעיניו התמימות של מומיק, הקוראים עדים לאווירה המחניקה של בית רדוף רוחות רפאים בלתי מדוברות וחרדות אובססיביות. מסגרת ספרותית ספציפית זו מדגישה את הנתק העמוק בין הצורך הנואש של הילד בהבנה לבין שתיקתם המגוננת אך המזיקה של הוריו. מרכיבי הליבה הבאים מגדירים את האופן שבו גרוסמן מבנה את החקירה הנוגעת ללב הזו של פסיכולוגיית הילד והטראומה ההיסטורית:
- הפיכת המטאפורה לממשית: מכיוון שהוריו של מומיק מזכירים לעיתים קרובות את "החיה הנאצית" בלחישות ובטון מסתורי, הילד בן התשע מניח שהחיה היא מפלצת פיזית ממשית המסתתרת אי שם בקרבת מקום.
- הניסויים במרתף: מונע מחשיבה מאגית של ילד ומתוך רצון נואש לרפא את הוריו מהפחד המשתק שלהם, מומיק אוסף בעלי חיים עזובים שונים במרתף הבניין שלו, בניסיון לפתות ולביית את "החיה הנאצית" הדמיונית.
- תפקידו של סבא אנשל: הגעתו של סבו הסנילי של מומיק, אנשל וסרמן – סופר ילדים לשעבר ששרד את מחנות הריכוז – מאיצה עמוקות את מסעו הפסיכולוגי של הילד, המנסה לתרגם את מלמוליו הבלתי מובנים של הזקן.
- קהות רגשית ודיסוציאציה: ככל שנטל הפרויקט הסודי שלו הופך כבד מנשוא, מומיק עובר משבר פסיכולוגי קשה, מחליט שרגשות הם נקודות תורפה מסוכנות, ומאמן את עצמו להפסיק להרגיש לחלוטין.
ניתוח פסיכולוגי וספרותי
מנקודת מבט פסיכואנליטית, התנהגותו של מומיק במרתף מהווה מקרה קלאסי של ילד המנסה להשתלט על טראומה שאינה שלו, אך עם זאת מכתיבה את קיומו. פסיכולוגים ומבקרי ספרות ציינו כי ילדי ניצולים יורשים לעיתים קרובות את "החללים הריקים" של חוויות הוריהם, וממלאים את החללים הללו בפנטזיות מלאות חיים ולעיתים מבעיתות. גרוסמן מתאר בצורה מבריקה כיצד מנגנוני ההתמודדות של מומיק משקפים את פתולוגיית הטראומה, במיוחד בתהליכים של "פיצול" וקהות רגשית. על פי מחקר אקדמי מפורט על נוירוזה טראומטית בחברה הישראלית שפורסם על ידי Other Voices, ניסיונו של הילד לבודד את רגשותיו מייצג נסיגה הגנתית ממציאות שהפכה למציפה לחלוטין. במקום להגן עליו, מנגנון הגנה זה מבודד את מומיק מאנושיותו שלו, ומציג בבואה של אותו הרס פסיכולוגי שחוו הוריו באירופה.
יתרה מכך, החתירה של גרוסמן תחת סוגות נרטיביות ממלאת תפקיד מכריע בייצוג המורכבות של פסיכולוגיית הילד בצל השואה. על ידי מעבר מהפרספקטיבה הריאליסטית, אם כי ממוקדת-הילד, של החלק הראשון, לסגנונות הניסיוניים, המיתולוגיים והאנציקלופדיים ביותר של הפרקים הבאים, הרומן משקף את התודעה השבורה של הגיבור הבוגר. כפי שנבחן בסקירה ההיסטורית המקיפה של הפרוזה העברית באתר Jewish Virtual Library, נזילות מבנית זו קוראת תיגר על גבולות הייצוג הריאליסטי ומראה כי דרכי הכתיבה הספרותיות המסורתיות אינן מספיקות כדי ללכוד את גודלה של המורשת הפסיכולוגית של השואה. גרוסמן מראה כי עיבוד הטראומה אינו יכול להתרחש באמצעות ארכיונים היסטוריים בלבד, אלא דורש את כוח הריפוי של הדמיון היוצר והאמפתיה. באמצעות סינתזה אמנותית זו, הרומן מגשר בהצלחה על הפער שבין המסמך ההיסטורי לבין המציאות הרגשית של ההישרדות.
משמעות ספרותית ומורשת לישראל
מורשתו של הרומן עיין ערך: אהבה חורגת בהרבה מהישגיו האמנותיים, שכן הוא מילא תפקיד מרכזי בעיצוב מחדש של הנוף התרבותי של ישראל המודרנית. על ידי מתן קול לעולם הפנימי הכואב של הדור השני, סייע גרוסמן להעניק לגיטימציה לשיח לאומי על הפצעים הפסיכולוגיים הנותרים והמושתקים של השואה. הרומן קרא תיגר על התעקשותה של המדינה בראשית דרכה על זהות מונוליטית וסטואית, והוכיח כי חוסן לאומי אמיתי דורש אומץ להתמודד עם פגיעוּת פנימית ואבל היסטורי. לפרטים נוספים על תרומתו הנרחבת של המחבר לספרות העברית, הקוראים מוזמנים לעיין בביוגרפיה של דויד גרוסמן, המדגישה את השפעתו המתמשכת על התרבות והשיח הציבורי בישראל. בסופו של דבר, יצירת המופת של גרוסמן נותרת אבן בוחן חינוכית ותרבותית חיונית, המזכירה לקוראים את כוחם הנצחי של האמפתיה והספרות לרפא את הפצעים האנושיים העמוקים ביותר.